משהיית את, ירד עליי מסך האמת הגדולה.
נוכחתי לדעת שיש עוד אנשים רגישים בעולם, אמרתי לך, ששתינו קצת
עשויות "מאותו החומר", והבעת הזדהות.
במכתב התודה שכתבתי, הודתי על החום שנשפך ממך, כאילו בלי
חשבון, על העזרה והסבלנות. אולי זה באמת היה רק בשביל הנימוס,
אבל ההרגשה הפנימית האמיתית ביותר, היא שמאז שנכנסת לחיי,
כאילו הושטת לי את ידך, ובתוך ידך מפתח קטן.
ידך קטנה מאוד, קטנה בהרבה משלי, ומידותייך בכלל קצת קטנות
לגילך, גילינו.
המפתח הזה שניתן לי, אולי בשל הנסיבות, ואולי בגלל שלא רצית
לפגוע בי כי התקרבנו קצת, דמה בצורתו למפתח סול, ואני, ששנים
הייתי מוקסמת מהעולם הזה שעכשיו ניתנה לי הרשות להיכנס אליו,
הייתי כל כך מאושרת, הרגשתי ש"התקבלתי", הרגשתי רצוייה, הרגשתי
שזכיתי להגשים את ייעודי בפעם הראשונה, אומנם לתקופה כל כך
קצרה, אבל תקופה.
את כבר שנים חלק מהעולם הזה, מאז שהיית ילדונת. לפני כמה ימים,
תהיתי , אם גם הבכי הראשון שלך, כאשר הגחת לאוויר העולם היה
קול של מלאך, האם היה זה אותו קול שנשמע ממך, כאילו מתוך הלב,
לא עובר בראש בכלל, מתוך הלב וישר החוצה, האם כך נשמע קול
בכייך הראשון?
רציתי לדמיין תמונה שלך כשהיית קטנה, את אומנם לא הכי יפה
בעייני אנשים, אבל בעייני את מדהימה ביופייך, וכאן מגיע ביטוי
האימרה השגורה בפי כמעט כל אחד שאנו מכירים: יופי פנימי הוא
יופי חיצוני.
ממבט עייניך החומות ניכרה הסבלנות אליי, כבכל פעם שלא הצלחתי,
ורציתי לוותר וללכת הבייתה, עייניך כאילו אמרו לי במילים: "לאט
לאט".
פעם ראיתי איך הבנים מתנפלים עלייך בצחוק, ורוצים כל כך
בחברתך, כי הענקת לכל אחד ואחד מהם את ההרגשה שהם יכולים לדבר
איתך, שיחות עומק, ממש לחפש תשובות בתוך הנפש שלהם. ואת אמרת
להם " לאט לאט" כאילו היה זה משפט שאיפיין אותך, לאט, "פיאנו
פיאנו".

מאז שיצא לנו לבלות ביחד כל כך הרבה זמן, הסימפטומים שגיליתי
בעצמי, לאחר שנפרדנו, היו הסימפטומים שמופיעים אצלי כשאני
מאוהבת. אומנם לא חוויתי הרבה אהבות, אבל עד כמה שאני מכירה את
עצמי, אלא היו אותן תופעות.
בהתחלה אמרתי לעצמי, שאני מדחיקה, כמו שלמדנו בתיאוריה של
פרוייד, שאם יש לך רגש, שמאיים עלייך, את מדחיקה אותו. אחר כך
התחלתי להבין, והמחשבה שאני מאוהבת בך, הייתה מפחידה, השלב שבא
אחרי זה היה השלב שבו חיפשתי אותך בכל מקום. כשידעתי שאת
בסביבה, הסתכלתי עלייך מהצד, וכל הזמן רציתי לבכות. כי זה חלק
מהסימפטומים, אז לא נבהלתי כי ידעתי.
היום אני מבינה, יותר מתמיד, שכן התאהבתי בך, בגלל מה שהיית
מוכנה לתת לי.
אני מבינה שלולא את, לא הייתי מעיזה לעלות על במה, לפתוח את
הפה, ולתת את כל מה שיש שם, בתוכי, ניסיתי לעשות כמוך, ושהקול
יצא החוצה מהלב דרך הפה, ולא יעבור בראש, אבל אני מבינה שנדרשת
לי עוד עבודה רבה לכך.
את, שהכרתי פתאום באמצע החיים, ושינית לי אותם קצת,
את, שיש לה משפחה תומכת, ועדת מעריכים, ואני בכוונה אומרת
מעריכים, כי בסוג האומנות שאת יוצרת יש יותר מעריכים, מאשר
מעריצים. אם הייתי מעריצה אותך, זה היה על גדלות הנפש שלך.
מוסיקאית מצטיינת, שחקנית ועסוקה כל כך, אך למרות כל זאת,
מחשיבה עצמך כחלק מכל האנשים, כמוני כמוך, ועוד מציינת בפניי
כל הזמן שאנו דומות, אין מובכת ממני כשאת אומרת כך.
את, שבזכותך הבנתי שהרגישות התום והאמת לא נעלמו מן העולם.
את, שנתת לי את המפתח לעולם שאני שייכת אליו בכל מעודי. רק
עכשיו אני מעזה להגיד "שייכת".

כשנגמרה העבודה איתך, הכל כאילו חזר לקדמותו. הכל היה בדיוק
כמו קודם, רק עם עוד רסיסים קטנים של אושר, שנשארו מאותה
התקופה.
חזרתי להתקפי הדיכאון הפתאומיים, לבכי, ולפאסימיות שהיו תמיד
חלק בלתי נפרד ממני.
אבל כל פעם כשאני רוצה לעמוד על רגליי, הרסיסים האלה, של האושר
שנשאר, עוזרים לי להבין שיש בי משהו קטן, שרוצה לצאת החוצה,
ו"הוא עוד ייצא" אני אומרת לעצמי, "הוא יעוף החוצה כמו פרפר"
כשנתתי לך את המכתב, התרגשות קרנה ממך, ובאותו הערב כשהתקשרת
אמרת לי שאת אוהבת אותי, ושזו רק ההתחלה, בעצם אני לא זוכרת אם
אמרת שאת אוהבת אותי, אולי אני רוצה להאמין שכן, אני רוצה
להאמין שאני משהו בחייך, שאני מעניינת, ושיש בי משהו מיוחד
שאני אחת כזו שתירצי להיות לידה.

אבל הרגשתי קצת לא נעים כשאמרת לי שזה "גדול עלייך" כל מה
שכתבתי, רק אז הרגשתי קצת שקרנית.
ולמרות שלא שיקרתי, הרגשתי שקרנית. האמת הכל כך טהורה שיש בך,
גורמת לי להרגיש כך, למרות שאני אומרת אמת.

אני מאמינה שחוץ ממך, יש עוד כמה מלאכים כמוך, מעין שומרי סף,
כל אחד של עולם מסויים, ואני מאמינה שזה לא קרה במקרה שהענקת
לי זכות להיכנס לעולם שאת שייכת אליו, אלא כי ידעת שאני מוכנה,
ידעת שהגיע הרגע.

מוקדש למלאכים בעלי המפתחות  

יום שישי 20.4.07