זה מוזר. זה מוזר מאוד.
זה התחיל מוזר וזה עדיין מוזר.

ראיתי אותך, וכולם אמרו לי שאין שום דבר, ושחבל, שלא מתאים ולא
כדאי... אבל אני ידעתי. לפני שדיברתי איתך בכלל, אני ידעתי,
שיום אחד תהיה שלי.
כן, זה מוזר, אני יודעת.
ואז, היית שלי, אבל לא באמת. היית פרפר, בעצם, אולי תרנגולת...
כל כך פחדת לתת לעצמך לאהוב, שזה הטריף אותי. אני כבר נכנעתי
מזמן.
וזה מוזר, כי אני ידעתי שיום אחד תהיה שלי, אז למה להתייאש?
והנה עכשיו, שאתה סוף-סוף שלי, אתה כל כך רחוק ממני. אני כל כך
רוצה לחבק אותך, לנשק אותך, לספר לך איך היה היום שלי... ואתה
תנשק לי את הבטן, ותלטף לי את השיער, ותקרא לי בשמות - חלקם
יפים, וחלקם יגרמו לי להרביץ לך...

אבל אתה לא פה, אתה כל כך רחוק ממני שאני משתגעת.
או אולי מתרגלת...
שונאת שאתה לא פה. הכי בא לי בעולם לשכב לידך, לטעום אותך,
להרגיש אותך. כל כך בא לי!
אבל אני כבר מתחילה לחזור לעצמי, מתחילה לאסוף את עצמי מהרצפה
ומכל הבאסה, ומפנימה שאתה פה לפעמים וזה מספיק טוב.
ושאין מה לעשות, וחייבים להמשיך לחיות, ושמרחק זה כלום
בעצם...
אז למה יש לי הרגשה מוזרה כל כך, שדווקא עכשיו אתה מפחד?
אני תמיד הייתי שלך! אני תמיד אהיה שלך!
מוזר.

(19.04.2007)