המכונית נעצרה מחוץ לבית הוריו של יוגב. זו הייתה שעת דמדומים
אבל עדיין אפשר היה לראות בית יפה עם גינה מטופחת ושביל גישה
מרוצף מתפתל דרכה לעבר הדלת. נעמה הביטה בי שוב ושמה יד על
ברכי "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אבוא?" הנדתי בראשי, שנינו
יודעים בנקודה הזו אני רוצה ולא יכול. "אני אלווה אותך לדלת."
היא הציעה, ואני הרכנתי את הראש לשניה ולחשתי -
"תודה."

אתה לא יכול לנוח עכשיו, אמרתי לעצמי והזדקפתי. נתתי עוד מבט
לנעמה וביחד יצאנו מהמכונית ועשינו את דרכנו במשעול המרוצף,
מלווים בעוד מישהו, הנוסע הנוסף שנמצא תמיד אתי, תמיד בשוליים
של שדה הראיה שלי, יוגב.

אח, יוגב, עם הגוף הרזה ומלא האנרגיה שלו, נע בגמישות כמו ענף
של ערבה ברוח. יוגב שתמיד עסוק באיזה תעלול, תחביב, משהו, אף
פעם לא נח. הוא חייך אלי בעיניים שחורות בורקות ונתן את קריצת
העידוד קטנה שכבר הכרתי. התלתלים שלו קפצו כמו תמיד ברוח שובבה
בלתי מורגשת. עשינו את דרכנו למפתן הבית ויוגב התקרב אלי ושם
את ידו כבדרך אגב על הצוואר שלי, להעניק לי את העיסוי שאני
אוהב. התיישרתי קצת ומתחתי את עצמי לשניה קלה ויוגב עיסה לי את
הצוואר כמו פעם. גם לו היו מספיק רגישות לא להעיר כמה מתיחויות
הוא מרגיש שם.

הגינה של הבית יפהפיה. רואים שהושקע בה מאמץ ונשמה. האוויר כבר
התחיל להיות חמים, עם טיפה לחות, כמו שקורה תמיד בתפר בין
האביב לקיץ, אבל הגינה נשארה ירוקה, ירוקה כשבכל הארץ הצהוב
מתחיל להתפשט לאט, עם ימי החום הראשונים.
עמדנו ליד הדלת, נעמה נתנה לי עוד מבט אחרון ואז נישקה וחיבקה
אותי ארוכות. היא הרפתה ממני לשנייה "אני איתך, רק שתדע."
והחזיקה את הסנטר שלי בידה. הנהנתי קצרות והיא הסתובבה בחזרה
למכונית. עקבתי אחריה עד שדמותה הטשטשה בדימדומים.

יוגב נשאר עוד שניה אחריה. והביט בי בעיניים כלות, אלו שחברים
משתמשים בהן כדי לנסות ולהביע את מה שידוע ואי אפשר לומר. הוא
התקרב אלי, לחץ לי את הכתף חזק וקרב את הפה שלו לאוזן שלי.
"תהיה חזק." הבל פיו כה חלש עד שיכול להיות שרק דמיינתי אותו,

מהרחוב הגיע צליל של מכונית מותנעת ואז מתרחקת. יוגב נתן לי
עוד מבט אחרון ואז נעלם גם בחשכה
נשארתי לבד.

נקישה, צליל פעמון.

מיששתי את הכיס, המכתב היה עדיין שם, עדיין מקופל באותה צורה
והכרחתי את עצמי לנשום עוד נשימה מהאוויר החם בחוץ, בזמן
שהתכוננתי לפגישה עם ההורים של יוגב, דוד ורות, סליחה.

קול פסיעות קרב נשמע מהצד השני של הדלת והיא נפתחה. זה היה דוד
ונדהמתי שוב לראות עד כמה הוא הזקין בשנה האחרונה. קומתו הייתה
שפופה משזכרתי, והוא פגש את אותי במבט חסר חיים.
כמו כל פעם, הדבר הנורא מכל קרה: הוא הביט בי לשנייה בחוסר
הבנה -  העיניים שלו נפתחו בהפתעה, ושפתיו התעוותו קצת, כמו
רוצות להגיד "יוגב", והוא החל להזדקף לשבריר שנייה.

ואז באה ההבנה. משהו שוב נשבר בעיניים שלו כשהוא זיהה אותי,
"אה, תומר, תיכנס." הוא אמר, האכזבה המרה ניכרה על פניו והוא
ברח לו לעולם משלו. שתקנו שנינו ואני שוב הרגשתי חרא, חרא כמו
כל פעם שביקרתי אצלם.שנינו עמדנו לבד משני צידי מפתן הדלת ורק
הרוח החמימה נשבה לה והתערבלה סביבנו בשקט, בלי להגיד כלום.

הרגשתי כאילו עוד חלק קטן ממני שלי התנתק והחל בנפילה הארוכה
לתהום. "זה היה צריך להיות אני, אני", לחשתי, מרגיש לגמרי לבד.
רחוק באופק יכולתי לדמיין את יוגב מתנגד, "תפסיק עם שטויות
שלך." אבל ההתנגדות שלו הייתה חלשה ופגה מהר באוויר.

לשניה אני הרגשתי כאילו אצבע שחורה נוגעת לי בלב, מקפיאה אותי,
שואבת אותי לזיכרון האחרון שלי מיוגב, שם, במוצב. הרגשתי ללא
שיווי משקל ושלחתי יד לאחוז בידית הדלת הקרה והתפללתי, אוה
התפללתי לידית שתחזיר אותי בחזרה למציאות - לכאן ועכשיו במפתן
הזה של הבית.
שניה או נצח חלפו  והמציאות באמת בסוף הגיעה, דוד לא הבחין במה
שקרה לי, הוא המשיך עדיין לבהות באופק הרחוק. "תודה." אמרתי,
מתוך ניסיון לעורר אותו. הוא נשאר שם ואני פסעתי בעדינות
סביבו, צעד אחד מהסס ואני בפנים.

הבית בירך אותי באבק ודומייה כמו כלפי אורח זר. תמיד הייתי כמו
בן בית פה ועכשיו כמעט אין לי אומץ לבוא לבקר. "תומר!" רות
פגשה אותי, עדיין נאה בשנות השישים שלה, למרות הכסף שנזרק
בשיערה. היא פרשה יד לחבק אותי. "טוב שבאת," ונישקה אותי
בקפדנות, לחי אחת ואחר כך השנייה. השפתים שלה היו קרות, מביעות
כלפיי חיבה אבל נמנעות מלהיפתח עד הסוף, "ת...תרגיש בבית." היא
הסתבכה עם המילים ואז חייכה אלי בעגמומיות. העצב שלה קבור מתחת
לקליפה, "תודה." אמרתי בגמלוניות ומשמילאה את תפקיד המארחת,
רות הסתובבה ממני לטפל בשאר המטלות לארוחה, כתפיה זקופות במאמץ
תחת נטל בלתי נראה.

מעבר לכתף של רות יכולתי לראות שהאח הבכור של יוגב, עדי ואשתו
כבר שם, עם הילדים והתינוקות שלהם וכך גם יובל של מורן ששחק עם
הילדה. הצצתי למטבח ויכולתי לראות את מורן עסוקה שם, רוכנת כדי
להוציא עם כפפות עבות מגש מהביל מהתנור. ניסיתי לתפוס את מבטה
אבל ללא הצלחה.

"אתה יכול להתמקם בסלון," רות תפסה שוב את תשומת ליבי ואני
הנהנתי לעברה ונפנתי לכיוון הנכון, גורר אחרי את הרגליים,
מרגיש שייך ולא שייך. במקום של כבוד היו שני מדפים קטנים. על
אחד סדרה של תמונות משפחתיות והשני רק לתמונות של יוגב. ביניהן
- והמבט שלי לא רצה לנדוד לשם -  אבל ביניהן, במסגרת כסופה
קטנה נמצאה התמונה של יוגב רטוב בתוך המים, עם כל הבגדים,
הידיים שלו פרושות לצדדים, המים של הנחל זורמים סביבו והוא
מחייך מאוזן לאוזן, כמו משוגע.
התמונה מהבניאס.

זאת שצילמנו שם. עצמתי את העיניים ונענעתי בראשי מצד לצד. לו
רק ההורים שלו ידעו מה קרה שם. אולי לא עדיף.

זה היה ברגילה, אחרי הקורס. לקחנו כמה ימים, יוגב ממש לחץ עלי,
ונסענו שנינו לצפון להתמקם בזולה על גדות הבניאס. שלושה ימים,
רק אני והוא - והמים, הרוח והשקט. העולם בחוץ המשיך כרגיל.
ואנחנו עצרנו בזמן בפינה קטנה, מוצלת ומלאת עצים.

עשינו כיף מטורף, שיחקנו במים והשפרצנו כמו ילדים, בישלנו אחד
לשני, נחנו, היה פשוט מדהים. ככל שעבר הזמן, במקום להירגע יוגב
נראה דרוך יותר ויותר, כאילו שמשהו מכביד עליו. כמה וכמה פעמים
תפסתי אותו מביט אלי ומסיט את המבט ברגע שהסתכלתי. אחר הצהריים
של היום השני תפס אותנו עוסקים בקיפולי נייר.
זאת הייתה אחת האהבות הגדולות של יוגב וגם אחת שעלתה לו באיזו
שבת אחת או שתיים בצבא כשתפסו אותו בשמירה. יוגב בדיוק לימד
אותי להכין כמה סוגים של סירות, ואנחנו השטנו אותן בנחל.
אחרונת הספינות נעלמה לה בעיקול ויוגב נשם עמוק והסתכל אלי
בארשת רצינית "יש לי עוד צורה להראות לך." בעיניים שלו היה
טמון מסר שלא הצלחתי לקרוא.
"באמת? מה?" שאלתי.
"לא, לא עכשיו." הוא התחמק, משפיל את מבטו מהר לאדמה. "אחרי
האוכל."

החושך ירד, וקולות הצרצרים וציפורי הלילה הגיעו ללוות את
הקולות מהנחל. בינתיים בישלנו לעצמנו והשתמשנו בשארית העצים
שהבאנו למדורה. אחרי האוכל ישבנו, שבעים ומרוצים. האוויר היה
חמים. תן בודד אחד הפר את השלווה ביללה נוגה אי שם באופק.
"טוב." יוגב נראה מתוח מאי פעם. ''זוכר את מה שהבטחתי לפני
כן?" הצורה, כן.
"כן." אמרתי וצפיתי באצבעות שלו מתחילות לקפל את הנייר
בזריזות. הן רעדו קצת וזה היה די משונה. התחלתי לנסות לחקות
אותו. "שנייה, לאט יותר." קראתי.
"אין בעיה." יוגב אמר, הוא המשיך להראות לי איך, קיפול מול
קיפול. "שנייה, הנה." הידיים שלו נחו בעדינות על הידיים שלי
וכיוונו אותי בזהירות לתנועות הנכונות. שוב תמהתי על הסתירה
באופי שלו. בצבא הוא היה כל כך עדין כלפיי ועוקצני וקשוח כלפי
אחרים. יוגב ואני הסתובבנו הרבה אחד עם השני, כמו אחים קרובים
אבל עדיין מרוחקים מכמה בחינות.

לאט-לאט הנייר לבש צורה תחת ידיו. ארוך, מלבני, עם דלת מנייר.
"הנה", יוגב היישיר אלי מבט והדגים איך הוא פותח וסוגר את
הדלת.
"זאת קופסא?" שאלתי, לא מבין.
"לא," ענה יוגב בלחש, ונעץ את המבט שלו באדמה, "זה ארון." ואז
הוא הדגיש. "הארון שלי."
הוא השתתק ובשקט שנוצר יכולתי לשמוע את הגחלים מתפצחות בתוך
מדורה. לידנו הזרימה של הנחל המשיכה בשלה למרות הכול.

הרבה מאוד דברים התבהרו לי פתאום. הסודיות הלא מוסברת של יוגב
לפעמים. העדינות שהיה מדי פעם מפנה אלי. הביישנות שהייתה לו
בשירותים, המגע החטוף שתמיד היה מלווה בהבעת מבוכה. הפניתי
אליו מבט של תדהמה, מעורב בקצת זעזוע ויכולתי לראות שהוא קורא
אותי עד הסוף.  "כן, אני כזה." יכולתי לשמוע אותו כמו מרחוק.

יוגב הצטמרר כולו, מתוך איזה קור פנימי, למרות ערב הקיץ החם.
הוא הפנה אלי את המבט בניסיון לקבל עידוד אך ללא הועיל, נשארתי
קפוא.
הוא נשם עמוק והמשיך "ו..." הוא בלע את הרוק, אצבעותיו רעדו.
"רציתי שתדע ש...שיש לי רגשות כלפיך."  יוגב עמד מכונס בעצמו
ופכר את ידיו. השלד האחרון יצא מהארון.

זה היה קצת יותר מדי בשבילי. "אני..אני מצטער.." התחלתי. יוגב
נראה לי פתאום זר, מאיים. ואני מניח שזה השתקף לי בעיניים, כי
הוא נרתע ממני באכזבה ופחד.

"באמת, מצטער." המשכתי, ואז עצרתי, מרגיש חסר מילים.
שתיקה השתררה במדורה.
"כן." הדהד אותי יוגב.  "גם אני." הוא אמר במעין סופיות.
הוא הנהן ובלע את רוקו, כמו נידון שיודע מראש מה נגזר עליו.
הוא התרחק מהמדורה והסתכל סביב מבולבל, לא יודע מה לעשות. מבטו
שוטט, מסתכל על כל דבר בסביבה חוץ ממני, עד שלבסוף נח על זוג
מכנסיים שלו ששכבו זרוקים בחוץ. יוגב התכופף להרים אותם, התלבש
והתחיל לאסוף דברים שלו ולדחוף אותם לתיק.

"מה אתה עושה?" שאלתי בפליאה. יוגב המשיך להרים דברים שלו.
"אורז." הוא ענה ואני הופתעתי מהמרירות והבכי שהיו בקולו.
"למה?" שאלתי, אבל הוא המשיך בשלו. תפסתי אותו בחוזקה בזרוע
והוא רעד לי בידיים, אז פניתי לדבר הכי טבעי שיש, חיבוק.

"יוגב," אמרתי,
"כן." הוא ענה, קולו מעונה.
קיללתי את עצמי שלא ראיתי את זה קודם. יוגב עמד מולי עם עיניים
נוצצות מדמעות ואני הרגשתי מלא עצב. עצב שלא הבנתי את המצב עד
עכשיו, עצב על אובדן התמימות שהייתה בינינו, עצב על הרתיעה
שהייתה לי ממנו והכי, עצב בשביל יוגב שאף פעם לא יוכל לקבל
ממני אהבה.

"אני לא כזה, אבל אני עדיין אוהב אותך." המשכתי, למרות הקריעה
שהרגשתי. "מכל הלב", הוא היה כמו אח בשבילי. החזקתי ביוגב חזק
ואז טלטלתי אותו, מאלץ אותו להביט בי. "חשוב, חשוב שתמיד תזכור
את זה. כן?" אמרתי.
הוא עצם עיניים והנהן, עדיין בזרועותיי. "תודה... תומר."
המשכתי לחבק אותו והוא הרכין מחדש את הראש שלו על הכתף שלי ואז
בא מתוכו הבכי האמיתי, מערב ייאוש והקלה. הוא בכה בכי מר, נראה
היה שהיה לו הרבה להוציא, מדהים כמה שהנושא היה חשוב לו, אף
פעם לא הבנתי.

הלכנו לישון חבוקים, לא משהו אינטימי, אבל בכל זאת. יוגב בכה
חצי מהלילה ואני הרגעתי אותו, המשכתי להרהר כל הלילה מה זה
אומר לגביי, אם יוגב כזה והאם יש סיכוי בכל זאת... לא. אפילו
הוא לא גרם לי להרגיש משהו בכיוון. ככה בעצם זה התחיל.

"ילדים! בואו לאכול." שמעתי את קולה של רות, מתוגבר מיד על ידי
קול צהלות הילדים. נקרעתי מהזיכרונות וניגשתי לשולחן, שם כולם
החלו לשבת. הילדים עדיין מתווכחים מי יישב לצד מי.
מורן ניגשה אלי, שיערה החום גלש על הכתפיים. מהמבט החטוף
שנתתי, אפשר היה לראות שהיא נשארה שוברת הלבבות שהייתה, לידה
או לא. היא הסתכלה עלי בדאגה עם עיני השקד שלה ושאלה "אתה
בסדר?"
ידעתי שהיא מתכוונת לתוכנית. "כן." מלמלתי, יותר כדי לצאת ידי
חובה.
"בסדר." מורן נראתה לא משוכנעת, היא הסתכלה שניה על ההמולה
בחדר ואז אחזה את האמה שלי בידה וליטפה אותה לעידוד "בשביל
יוגב..."
כן, לשנינו היה את אותו הסוד.
"אוקי, קדימה, כולם לשבת." רות אמרה והסתכלה עלינו בתמיהה.
התיישבנו.

רות המשיכה לסקור את השולחן וכל היושבים עושה כמעט סיבוב שלם
ומהנהנת. היא חייכה בעדינות כשראתה את הנכדים מנסים לדחוף את
המפיות לצוואר ואפשר היה לחשוב שהכול בסדר אצלה, אבל אני
המשכתי לעקוב וראיתי מה קורה כשהיא עברה במבטה על הכסא הריק.
אחד עשר ישבו מסביב לשולחן עם שנים-עשר כיסאות.

לרגע החזות שלה נסדקה ויכולתי לצפות בצער ובעצב שלה המאיימים
לגלוש החוצה. היא התנדנדה קמעה ואז שלחה יד בחופזה לשפת השולחן
כדי ליצב את עצמה. שבריר שניה עבר ואז היא נסגרה שוב. "אוקיי,
נתחיל." התחלנו בהרמת כוס לזכר יוגב, הבן והאח האהוב וכולם
הסתכלו ביחד לעבר הכסא הריק. אחר כך, מעיין, רות ועדי החלו
לגשת למטבח ולהוציא אוכל מצוין. לא הייתי מסוגל לההנות ממנו -
הגרון שלי היה חנוק והבטן מכווצת. הארוחה המשיכה להתקיים סביבי
והרגשתי זר, העיניים שלי לא הפסיקו להימשך לעבר הכסא הריק
המיותם. כשהגענו לקינוחים ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מהשולחן.

כולם הסתכלו עלי. "סליחה, שירותים." משכתי את הכסא אחורה בלי
להתנצל ועשיתי את דרכי מסביב לשולחן. אף אחד לא טרח להכווין
אותי כמובן, ככה זה כשאתה מכיר את המקום - כמו בן בית.

"תומר, תיכנס." בדרך עברתי ליד החדר של יוגב, הדלת הייתה פתוחה
וממנה יצא אור חלש מהמנורה האדומה שתמיד דולקת. הצצתי פנימה,
מנסה להיזכר בזמנים כשיוגב ישן שם, כהרגלו זרוק על הספה, קורא
ספר והתלתלים שלו מסתירים את האור מהדפים, כמה שרות הייתה
מעירה לו על כך, שייהרסו לו העיניים. אבל כשיוגב היה שקוע בספר
כל העולם היה נעלם מבחינתו. הפעם, הספה הייתה מאובקת והספרים
עמדו יפה סגורים בארון. החדר היה ריק.

כן, ההורים שלו השאירו את החדר בדיוק כמו שהוא: המיטה, הגיטרה,
אוסף המדליות והספרייה, עליה כל החיות מקיפולי הנייר נשארו ללא
שינוי.
- היונה.
שלחתי את ידי והוצאתי אותה מהכיס, קיפולי הנייר שלה כבר לא
חדים, אלא חלקים, מפתיחה וקיפול מחדש - והכתמים עליה דהויים,
בצבע נחושת חלודה.

תוך רגע הרגשתי שוב את המגע של האצבעות השחורות בלב. והמחשבות
הקפיאו אותי תוך שניות. "זה היה יכול להיות אני,"
"היה יכול,"
"היה יכול,"
"היה יכול,"
"צריך היה." המנטרה חזרה על עצמה ובום, הייתי במוצב, פגזים
נוחתים, חיילים רצים למקלטים, התפוצצויות, קולות ירי, ארטילריה
שלנו נוחתת קרוב וגם שלהם, תוהו ובוהו מוחלט. שמעתי צעקה של
קול מוכר.
יוגב.
רצתי אליו, הרגשתי את הלב שלי צונח כשראיתי שהוא פצוע, כל
החולצה שלו מלאה דם. "יוגב... יוגב!" הבטן שלי התכווצה בחוסר
שליטה ולשניה נלחמתי ברצון להקיא."זה חבר שלך, איך אתה מעז?"
הצליפה בי מחשבה, והדחף שכח. אבל, אבל... הרגליים שלו היו מעבר
לכל תיאור. סקרתי אותו שוב וכמו מים קרים על עמוד השדרה,
הבנתי. הוא לא הולך לשרוד את זה. כאילו אמר זאת קול מנותק
וזר.

דברים התנהלו כמו בחלום, רעש, צעקות, אנשים ניגשים, טיפול, כל
הזמן הזה הייתי לידו, עוזר, לרופא, ומחזיק ליוגב את היד. בסוף,
יוגב כבר היה חבוש, ושכב בשקט על האלונקה. אביתר החובש היה
לידינו, להשגיח על יוגב, אבל הוא עזב אותנו לשניה לבדוק את
הפצועים האחרים, משאיר אותנו לבד.
"תומר", אמר יוגב במאמץ ואז נאנח, הפנים שלו היו חיוורות מכאב.
"מה?" אמרתי מהר, מנסה להרחיק את הייאוש מהקול שלי. יוגב חשק
את השפתיים שלו, "הכיס העליון שלי", הוא לחש. באופק היריות
המשיכו, שמעתי מעל צליל של מסוק מתקרב. "מה?" שאלתי בבלבול,
"תוציא ממנו את היונה, תבטיח לי" יוגב אמר בשפתיים חשוקות.
"יונה?" שאלתי בטשטוש. "כן, תוציא." הוא דחק בי.
אני עדיין לא יודע למה מילאתי בצייתנות אחרי ההוראות שלו, כולי
קהה חושים, אצבעות רועדות, מגע מחוספס של הבד, התרתי את
הכפתור. משב אוויר לח וקריר עבר בינינו, ואני נשמתי אותו
עמוקות, "זה לא קורה, לא, לא באמת", התחננתי. בתוך הכיס הייתה
חתיכת נייר קטנה. הוצאתי אותה, זאת הייתה יונה יפה, מקופלת
באדיקות מנייר, ועכשיו גם מוכתמת בדם רטוב וטרי.

הבטתי ביונה קהה חושים. לידינו המסוק נחת, מעיף משבי רוח לכל
עבר. יוגב שלח את היד שלו לעבר ידי, סוגר על היונה מסוכך עליה.
האצבעות שלו בערו בחום לא אנושי, כמעט לא נעים למגע. ברקע
יכולתי לשמוע את הקריאות של הצוות הרפואי מתחיל להעמיס פצועים.
באנקה יוגב הרים לעברי את הראש ופתח קצת את העיניים. "תומר..."
אמר לאט. "מה?" רכנתי מעליו.
יוגב חייך בחולשה "השארתי כמה דברים לא סגורים." אמר, "תוכל
בבקשה לטפל בהם?" הוא חייך בעצבות ובייאוש, וכמה שניסיתי, לא
יכולתי לראות תקווה בעיניים שלו.
"מה?" ניסיתי להשהות, למרות שכבר הבנתי. "בבקשה," התחנן יוגב,
"תבטיח, בשבילי." ואז השתעל. הוא הפנה את הראש וירק דם הצידה,
כשהוא חזר אלי, השיניים שלו היו בצבע ארגמן.
"אני..  מבטיח."  אני לא יודע מי אמר את זה; כנראה אני.

יוגב הניח לראשו להישמט אחורה "תודה." הוא עצם שוב את עיניו
ועיווה את שפתיו בחיוך של הקלה ושוב התקפל בכאב. המפנים הגיעו
אלינו בריצה והתחילו להעמיס אותו על המסוק. רופאים, צעקות,
פקודות, הבטתי בכול חולף מהר מדי מולי. החזקתי בידו עד שהפרידו
בינינו והמסוק התרומם באיטיות, מעיף רוח ואבק לכל עבר. הזדקפתי
והסתכלתי בהם עד שהם הפכו לציפור שחורה ונעלמו באופק.

לי הודיעו שהוא נפטר בדרך.

את המכתב מצאתי שוב רק כשהחלפתי מדים למדי א' וכולנו נסענו
להלוויה.

"תומר?, הנה אתה." מורן נכנסה לחדר והסתכלה עלי במבט חוקר.
קשה להאמין שרק לפני שבועיים אזרתי אומץ והזמנתי אותה לבית
קפה, לקראת יום השנה הראשון.

לא הזכרתי את זה, אבל הכרנו הרבה מהתקופה שיוגב היא ואני היינו
יוצאים ביחד.
ואותו יום, לפני שבועיים, כששוב היינו בבית קפה אבל בלעדיו.
הוצאתי את המכתב מהכיס והגשתי לה את היונה. ניסיתי לנחש מה
יעבור לה בראש ואיך היא תגיב. יכולתי לראות את העיניים של
מתרחבות בהפתעה מול היונה המקופלת ואז מקבלות עוד גוון של
בהילות כשהיא הבינה מה מקור הכתמים הכתומים בצבע נחושת ארד.
"מה זה?" היא שאלה. פתחתי מחדש את היונה בעדינות והגשתי לה את
דף הנייר. היא התחילה לקרוא את המכתב שיכולתי כבר לדקלם בלב.

"אימא, אבא, עדי ומורן היקרים,
אם המכתב הזה מגיע אליכם זה אומר שמשהו קרה לי. יצא לי לחשוב
על זה הרבה בזמן האחרון. אני בטח אהיה בסדר, רק כל כך חבל לי
הסבל והעצב שאני אביא לכם. אני כבר אוהב ומתגעגע אליכם
ולאחיינים שלי במידה כזאת שזה פשוט כואב. למרות זאת, זה לא
יהיה הדבר הכי איום. מה שאיום יהיה שאמות לפני שאני אספר לכם
משהו..."

יכולתי לראות את הדמעות מבצבצות בקצות העיניים של מורן כשהיא
עקבה במבטה במורד המכתב ואז הדמעות הפכו לבכי. בפיסקה השלישית,
שבה גם אני נשברתי, הבכי שלה התגבר והפך לבכי תמרורים. חזק,
בלתי ניתן להסתרה וקורע לב. כל השיחות בבית הקפה פסקו והיושבים
עצרו והסתכלו עלינו, מתלבטים אם לבוא אלינו ולהציע עזרה.

מורן המשיכה להתייפח תוך כדי קריאת המכתב. מבטה ירד עד סוף הדף
והיא נשאה אלי פנים שטופות דמעות, נראית כל כך יפה, למרות
העצב. "הו, תומר..." היא קראה ואני הבנתי בדיוק למה היא
מתכוונת. "בואי," אמרתי לה ברכות, משתדל להתאפק שלא לבכות
בעצמי, מרגיש את הדמעות מאיימות לפרוץ שוב. מורן קמה בחוסר
יציבות ונשענה עלי, היד שלה עדיין אוחזת בכוח במכתב, שלא יאבד.
השארנו שטר על השולחן ועזבנו חבוקים. אני לא יודע מי תמך יותר
בשני.

עכשיו כשהיא עמדה מולי בחדר, היא הייתה מורן אחרת, יותר רגועה,
יותר חזקה, כמו ענף של ערבה, בדיוק כמו אחיה. יכולתי לראות את
הצער מכופף אותה, אבל גם מעניק לה חוזק. כמו אז, היא שאלה
אותי, "אתה מוכן?" קולה רך ויציב.

אח, מורן, השפלתי את עיני, "כן, לא, לא יודע." מלמלתי, לא רוצה
לפגוש פתאום את עיניה. פתאום כל הסיטואציה נראתה לי הזויה,
שגויה.
מה אם זה רק יביא יותר נזק? חשבתי בפנים. "את בטוחה?" שאלתי,
מנסה לאזור אומץ.
"אתה חייב - " מורן אמרה בקול רך, ללא כפיה. "תסתכל סביבך."
והיא החוותה על החדר מסביבנו, קפוא בזמן.
"מורן, תומר, אתם באים?" רות קראה לנו מהסלון.

חזרנו בשתיקה לשולחן. לא אמרתי עוד מילה עד שעדי ואשתו הלכו עם
הילדים ויובל לקח את התינוקת שלו ושל מורן הביתה. מורן ואני
נשארנו בתואנה של עזרה בניקיון. ניקינו ושטפנו את הכול בדממה
ובסוף ישבנו כולנו לקפה.

רות התיישבה בספה מולנו בסלון יחד עם דוד ולגמה מהקפה.
"אז מה קורה עם נעמה?" שאלה ויכולתי לראות את המאמץ שתבעה ממנה
השאלה. "הכול בסדר, כבר שנתיים יחד." אמרתי ונעתי בחוסר מנוחה.
בזווית העין יכולתי לראות את מורן נדרכת במקומה על הספה. נשמתי
עמוק.
עכשיו.
"יש משהו שלא סיפרתי לכם בקשר ליוגב," אמרתי והיססתי לשנייה,
"משהו שהוא ביקש."

שניהם נדרכו בבת אחת. "מה?" שאל דוד, נוטה קדימה. הקמטים בפנים
שלו נראו עמוקים ומלאי צל מאי פעם. רות, לעומת זאת, חבקה ביד
אחת את עצמה ונשענה אחורה עם הספל. "זה משהו על החיים שלו."
אמרתי, "שלא ידעתם." ממשיך לנוע בחוסר נוחות, ומכין את עצמי
לומר את האמת. איך אני אגיד להם את זה? יוגב היה...
רות ודוד עצרו והחליפו ביניהם מבט מיוסר. רצף לא מילולי של
תקשורת חלף ביניהם מהר מכפי שהספקתי לתפוס ודוד הנהן לעבר רות.

רות נאנחה ונפנתה אלינו, מניחה קודם את הספל על השולחן
בזהירות. היא נעצה בי מבט יציב והקול שלה רעד רק במקצת כשהיא
אמרה.
"אנחנו יודעים."

יודעים, יודעים, יודעים, יודעים...

המילים הדהדו להן בחדר. המום, נשענתי לאחור והחדר התמלא שתיקה,
שהופרה רק על ידי הרעש של מדיח הכלים במטבח. העברתי מבט מהיר
על כל הנוכחים. מורן נראתה המומה כמוני, דוד קבר את ראשו, ידיו
פוכרות בשערו האפור. רק עיניה של רות נותרו נעוצות בי, ירוקות
ולא ממצמצות. טלטלתי את ראשי בכוח מצד לצד, מנסה להבין.

"מה? איך?" גמגמתי. רות נאנחה שוב, פנתה  בקצת לדוד ונטלה את
ידו, מלטפת אותה בהסח דעת. היא שקלה את המילים כשהביטה בי
ובמורן. "גילינו את זה בעזרת המחשב," הקול שלה שהיה יציב החל
לחשוף את השברים הראשונים בו, "כמה ימים לפני... לפני השבת
האחרונה שלו." קולה גווע.
"ודיברתם איתו? למה לא סיפרתם לי?" מורן פרצה פתאום לשיחה,
נסערת.
רות עצרה, והשפילה את עיניה, דוד הוסיף את ידו השנייה לתמיכה.
היא הרימה את עיניה כלפי ויכולתי לראות שמנצנצות בהן דמעות.
"היה... היה לנו עימות על כך." חסרת יכולת להאבק, היא נשענה
פתאום על דוד, אפורה, חסרת כוח, והוא חיבק אותה בחזרה.
"רציתי..." תיקנה את עצמה, "שנינו רצינו לדבר איתו, להיות
בטוחים, להציע עזרה. אבל הוא הכחיש בתוקף ולבסוף יצא בסערה
מהבית." היא השתתקה, ולקחה נשימה, מנסה להתגבר "ואז..."
"די, רות, זה בסדר." דוד ליטף את שערה. "זה נגמר."
"לא." רות התרחקה ממנו קצת ופנתה בחזרה אלינו. קולה רעד ללא
שליטה. "אני כל הזמן חושבת, אולי, אולי זה היה בגלל השיחה,
אולי זה היה בגלל שהוא היה נסער,  ובגלל זה הוא לא שם לב."
קולה נחנק בבכי.

מורן ואני החלפנו מבטים. "זה לא היה בגללכם." אמרתי, מנסה
לפשפש אחורה בזיכרון לאותו תחילת שבוע. "הוא היה שלם עם עצמו."
יוגב לא נראה טרוד, ההפך, הוא היה נחוש ושליו מאי-פעם. מעניין
מתי הוא הספיק לכתוב את המכתב.
"חכו שניה." אמרתי לדוד ורות והם הסתכלו בי בציפייה. הוצאתי את
המכתב, עכשיו כבר מקופל לרבעים, בלי צורת היונה.
"זה בשבילכם," הושטתי להם אותו. "מיוגב."

האישונים של דוד התרחבו בהפתעה וביד רועד הוא נטל את המכתב.
רות והוא התקרבו ביחד והם החלו לקרוא את המכתב, ממלמלים לאט את
השורות. אחרי הפסקה הראשונה הם התחילו לרעוד וחישלתי את עצמי
לפסקה השלישית. מורן לידי נמתחה גם. חשבתי שוב על הפסקה ועל
איך שהרגשתי כשקראתי אותה לראשונה, אז, לפני ההלוויה ושוב
הרגשתי את הגרון שלי נצבט, חנוק כולו בחלוק אבן קטן ושחור.
חשבתי על החבר החמישי פה בסלון, זה שהיה צריך להיות פה איתי או
במקומי והרגשתי את הגרון נחנק עוד יותר.

הנה זה מגיע, חשבתי בדממה. רות התחילה לבכות בקול וגם הלחיים
של דוד נרטבו. מורן קמה בריצה לחבק אותם וכולם נעמדו, מתחבקים
במרכז הסלון, רות עדיין אוחזת במכתב.
קמתי בחוסר נוחות, לא יודע מה נכון לעשות ומה לא. מורן ראתה
אותי ושלחה יד לצרף אותי. הצטרפתי למעגל, תחילה במבוכה ואז
ברגש גדול ורות שינתה את אחיזתה וחיבקה אותי עם היד שעדיין
אחזה במכתב.  "יוגב, אוה, יוגב." התפללתי, "לו רק היית פה,"
והרגשתי עוד זרוע מחבקת אותי, עוד זרוע עוטפת אותי ותלתלים
שובבים נוגעים לי בראש. קול חצי לוחש, חצי מדגדג נשם לי באוזן:
"תומר שלי..." ואז גם התחלתי לבכות, על מה שהיה, על מה שיכול
היה להיות ועל מה שלא יהיה.

הרגשתי בגב את רות מורידה את המכתב, שלא יימחץ. היא החזיקה
אותו שניה בקצה ידה, חסר חיים, ואז שמטה אותו לרפרף בעדינות על
השולחן. המכתב נחת חצי פתוח ולא הייתי צריך להציץ בשביל לקרוא
את הפסקה השלישית, האחרונה. היא הייתה חקוקה לי בלב.

קרוב לידי יכולתי לשמוע את יוגב מקריא אותה בקול:

"... אתם מבינים (ובבקשה סלחו לי), בגלל זה כתבתי את המכתב.
לא יכולתי לסבול למות בשקר, להישאר תמיד לא ידוע, לא מוכר ע"י
האנשים שהיו החשובים לי ביותר בעולם. כולנו רוצים בעצם לחיות
ולהיות נאהבים. נאהבים פשוט כמו שאנחנו.  
לא להשיג את זה... זה יהיה כמו למות פעמיים.

שלכם לתמיד,
בנכם האוהב,
יוגב".

אחרית.
החניתי את הרכב קרוב לנהר, לא היה קשה למצוא את המקום. מפתיע
עד כמה הוא קרוב בעצם למרכז: נסיעה של רק שעתיים וקצת, אבל בכל
זאת במרחק עולם אחר. פתחתי את הדלת בחריקה ויצאתי החוצה, מרגיש
את האוויר החמים והלח עוטף אותי. שוב הגעתי בשעת שקיעה. הנחל
המשיך לזרום בעוז ללא שינוי וכשהתקרבתי הפיח אוויר קריר ונעים
בפניי.

כן, כלום לא נראה שונה.
יכולתי לראות בדיוק את העץ שבצילו הקמנו את האוהל, איפה ששנינו
שיחקנו ללא כל אחריות ודאגות רק שנתיים קודם לכן בחיים.
התקרבתי לשפת הנחל, והעברתי את ידי במים ואז שטפתי בהם את
פניי. המים המשיכו לזרום.

"...אז תומר?" יוגב שכב לידי והניח את ראשו על הבטן שלי, הוא
כבר נראה יותר רגוע. "מה?" הרמתי את הראש שלי מהספר, די שקוע
במחשבות על אתמול בלילה. יוגב הרים אלי את ראשו ומצמץ, מחפש את
המילים. "אתה חושב..." הקול שלו התדלדל ונעלם.
"מה?" שאלתי בסבלנות, רגיל להתפלספויות שלו.
"סתם." הוא הניד בראשו, מזיז אותו על הבטן שלי, לתנוחה נוחה
יותר ואז המשיך "לא יודע, אולי, שיום אחד הכול כבר יהיה שונה?
טוב יותר?" התחלתי להרהר אבל הוא לא ממש המתין לתשובה ובחוסר
סבלנות לחץ את הראש אחורה על הבטן שלי. "אה?"
"אאוץ'" התקפלתי בכאב חצי מזויף "לא יודע, עוף ממני." דחפתי
אותו ממני, מחייך.

יוגב התיישב על הרגליים וחייך בחזרה. "נו, יהיה בסדר?" הוא אמר
"אני צריך שתרגיע אותי." הזיק השובב חזר לו לעיניים.
"הרגעה? אני אראה לך מה זאת הרגעה." אמרתי.
התגוששנו ביחד, מנסים להפיל אחד את השני ואז בתרגיל זריז הרמתי
לו את רגל ימין ודחפתי אותו למים, בגדים והכול.
הוא נפל בחבטה גדולה ואז עלה כמו בול עץ טבוע ועשה כמיטב
יכולתו להרטיב אותי גם.
"חכה חכה," הוא איים בצחוק.

זה היה אותו יוגב, חייכתי לעצמי, קצת ליצן, קצת עוקצני, אבל
חשוף יותר, פתוח יותר, ויותר עצמו. באותו רגע, של יוגב מול
העולם, לא היה לי ספק מי ינצח.
"בוא, נצלם אותך למזכרת." אמרתי, והרמתי את המצלמה מערמת
התיקים.
יוגב הרים גבה אחת בהדגשה "צלם, אבל אל תחשוב שלא שמתי לב
ששינית נושא."
גלגלתי את עיני למעלה, "יהיה בסדר, אני מבטיח." אמרתי חגיגית,
מחייך ומחזיק יד באוויר הוא צחק. "תיזהר, אני עוד אחייב אותך
להבטחה הזאת."
"אתה מוזמן." הרמתי את המצלמה וצילמתי אותו, כך. רטוב כולו, עם
הבגדים במים. הנחל המשיך לזרום מסביבו והוא עמד מולי עם ידיים
פרושות לצדדים, להראות לעולם, וחייך חיוך שנמתח מאוזן לאוזן.
כמו עץ ערבה במים.

קליק.

העברתי מבט מסביבי על האוהל וכל החפצים שלנו שהיו זרוקים מסביב
ונאנחתי, צריך בקרוב להתחיל לארוז ולזוז מפה, החופשה הסתיימה.
יוגב קלט את המבט שלי והבין גם הוא, צריך לחזור לעולם האמיתי.
"אח.... תומר." הוא נאנח.

מצמצתי לשנייה. הנהר עדיין זרם מולי, ממשיך לשטוף מבעד
אצבעותיי. ממשיך לזרום, עכשיו כמו לפני שנתיים. הקולות שלו ושל
הציפורים בסביבה נשמעו דומים, אבל בכל זאת, הרגע היה שונה.

לקחתי את גיליון הנייר שהבאתי מהבית. כתבתי עליו משפט ואז
הוצאתי בעדינות את הדף מהגיליון. קיפלתי את הדף בתנועות
המוכרות שלמדתי לפני שנתיים.

"ביי יוגב,
היה מי שאתה,
אוהב,
תומר."

הנחתי את ציפור הנייר במים ואז הזדקפתי וצפיתי בה נסחפת בזרם
אל מעבר לעיקול.