בוקר.
פוקחת את העיניים, נמתחת טיפה במיטה, חושבת עליך.
עוצמת את העיניים לעוד שנייה, מנסה להמשיך את החלום עוד קצת,
החלום עליך.
מחייכת לעצמי בחלום, נהנית מהנשיקה שלך ומהחיבוק.
נכנעת למציאות, קמה, מתנחמת בזה שבעוד רגע אראה אותך.
שותה קפה, מנסה להסתגל לתחילתו של יום, מפנטזת אותך לידי.

צהרים.
אני רואה אותך. הנשימה נעתקת. המילים חומקות להן ללא רשות.
אני פוזלת לעברך. אתה תופס אותי מציצה. אני מישירה מבט.
אתה נעמד לידי וכל המילים ששם בחלומות נמוגות להן באוויר. אני
שותקת.
אתה מעיר הערה צינית שכבר בטח נאמרה, אני מגיבה תגובה שכבר
הוגבה.
רואה את המבט שלך נע לו למקום אחר, הגב שמתרחק.
המילים חוזרות להן. אני כועסת שהן נזכרו לחזור רק עכשיו.

ערב.
יום שלם עבר לו בלעדיך, אבל גם מלא בך.
הבטן מוצפת ספק כעס ואכזבה על זה שיום חלף לו בלעדיך, ספק
תקווה וציפייה ליום שיהיה אתך.
עוד ערב שבו אני מוותרת עליך, אבל יודעת שעוד לא הגיע הלילה,
הלילה אתך.
אני בכלל לא אוהבת אותך, ואולי בעצם כן.

לילה.
אני מסתובבת מצד לצד, חסרת מנוחה.
מחליפה תנוחות, צד ימין ואז שמאל, קצת על הבטן ובסוף על הגב,
בהייה בתקרה.
אתה מסתנן לי למחשבות נגד רצוני, והדרך לפנטזיות משם כבר
קצרה.
אני מדמיינת אותנו, מדמיינת אותך, אני מחבקת אותך, מנשקת,
אוהבת, ואתה מחזיר לי אהבה.
אני מתחילה להירדם, עם חיוך מתוק נבוך, מזל שאתה לא יכול לדעת
מה עובר לי בראש.
אני אוהבת אותך.

בוקר.
פוקחת עיניים ואתה לא שם, ובעצם אתה הכי שם שיכול להיות.
עוצמת עיניים לעוד שנייה, אל החלום עליך.
מחייכת לעצמי מהחיבוק שלך ומהנשיקה.
"גם אני אוהבת אותך".
נכנעת למציאות, קמה, מתנחמת שעוד מעט אני אראה אותך, ומרגישה
לבד מאי פעם.
שותה קפה, מנסה להסתגל לתחילתו של יום, אני לא מצליחה, כי זה
עוד יום בלעדיך.

אני אוהבת אותך,
אני רוצה לתת לך את עצמי, לתת בפעם הראשונה בחיים את כל כולי.
הלוואי שהיית יודע את זה.

והנה עבר לו עוד שבוע בלעדיך, ובעצם הכי אתך שיכול להיות.
אני ניסיתי לתת לך את עצמי,
אתה שתקת, כמו שאתה תמיד שותק.
אני ויתרתי. רק חבל שאני לא מצליחה להפסיק לכאוב.