אני זוכרת שפעם ידעתי להרגיש. אני זוכרת שפעם ידעתי כאב וידעתי
שמחה. אני זוכרת שפעם היה לדברים טעם. אני זוכרת שפעם יכולתי
לבלות ימים שלמים לבד ולהרגיש הכי ביחד שאפשר. אני זוכרת
שחייכתי מהבטן ובכיתי מהלב, אני זוכרת שחיבקתי כשלא יכולתי
להתאפק ונישקתי בעיניים עצומות. שמתי לב שמזמן לא התנשקתי
בעיניים עצומות. עומדת תמיד על המשמר, לא מתמסרת עד הסוף,
חייבת לראות את מי שמולי, אם כי זה במילא לא משנה, הם כולם
אותו הדבר.

החיים שלי יפים, הם באמת די מושלמים, יש לי כל הזמן שבעולם
ואני ממלאת אותו בחוויות שעושות לי טוב. אני נמצאת שם, בין
המוני אנשים זרים, כל אחד יותר מרתק מהשני, ואני מוקסמת,
ומתרגשת ונהנית עמוק עמוק מהבטן. ואז אני חוזרת הביתה, למיטה
שלי, לחדר שלי, תשושה מאושר, אבל מרגישה ריקנות, מפחדת מהלבד.
מסתכלת על המיטה שלי והיא ריקה, וכשאני נכנסת לתוכה היא נשארת
ריקה. אני מפחדת מרגעי הלבד, אני מפחדת להיות עם עצמי. מתמסרת
לכיף עד הסוף, אוהבת למתוח גבולות ולעבור אותם. אני לוקחת
ביסים קטנים מהכול, טועמת, ומשאירה הכול במצב שהוא היה, בלי
להשאיר חותם. אני נהנית להכיר אנשים חדשים, מחפשת את אותו
המשהו להתחבר אליו, להתמסר לו, אני בדרך כלל מוצאת, אבל עדיין
נשארת לבד.

גיא, האקס המיתולוגי שהיה שם מאז הילדות, אומר שהפכתי לטיפוס
ה"ידידיה". טיפוס ה"ידידיה" הוא החבר של כולם, הוא זה שמתקשרים
אליו כשרוצים לעשות משהו ואין עם מי, האיש שאתו חווים חוויות,
אבל הוא גם האיש שממנו שוכחים והוא לעולם לא נהיה חלק מאותו
מעגל מצומצם של אנשים. הוא אומר שהפכתי להיות האדם המובן
מאליו, שתמיד שם, שתמיד טוב אתו, אבל זה שייעלם בבוקר שאחרי.
אמרתי לו שאני אוהבת להיות האדם הזה, ובאמת התכוונתי לזה.

אתמול ישבתי עם עוד אנשים מקסימים בפאב. נתקלתי שם בחברת ילדות
שהכירה אותי לפני תקופת ה"ידידיה", בתקופה שעוד הייתי חלק
ממעגל מצומצם של אנשים, חלק מהמעגל שלה, בתקופה שעוד ידעתי
להרגיש. היא אמרה לי שלום בנימוס, נימוס שאין בין חברות
אמיתיות והבנתי שאני כבר מזמן לא חלק מהמעגל שלה. קצת צבט לי
בלב, אבל אני משתדלת לחשוב חיובי, לא נותנת למחשבות שליליות
לחדור, ונתתי לזה לחלוף. ישבתי עם החברים הזמניים ארעיים שלי
בפאב, שתיתי, רקדתי, השתעשעתי, צחקתי, פלירטטתי, הוקסמתי והיה
לי טוב.

האיש המקרי סיפר לי על השותפה המדהימה שלו לדירה, הוא סיפר לי
שישי אוהב אותה. חייכתי, הייתי שמחה בשביל ישי. ישי הוא הבחור
שלא יצא לי מהראש במשך חצי שנה, הבחור הראשון שרציתי ולא גילה
שום רצון בחזרה, האיש שחשבתי שאני לא אשיג לעולם. ישי הוא
הבחור שבסופו של דבר הפך להיות עוד בחור להתנשק אתו בעיניים
פקוחות, עוד בחור מקרי ארעי שניסה להכניס אותי למיטה. ישי הוא
עוד בחור שעשיתי עליו וי, גיחכתי ושכחתי בבוקר שלמחרת. כששמעתי
שהוא אוהב ניסיתי להרגיש צביטה בלב, תחושה לא נעימה בבטן, אבל
לא הצלחתי להרגיש שום דבר חוץ מריקנות. חייכתי והיה לי טוב.
עוד ערב שבו הכרתי אנשים חדשים, צחקתי מהבטן, צילמתי תמונות
ותיעדתי רגעים כיפיים.

ואז חזרתי הביתה למיטה שלי, נכנסתי לתוכה והיא נשארה ריקה
כשהייתה. השעה הייתה בערך 2 בלילה, הייתי תשושה ושתויה, אבל לא
הצלחתי להירדם. ניסיתי להרגיש, אבל לא הצלחתי. חייכתי לעצמי על
החיים המופלאים שיש לי ועל הערב הטוב הנוסף ברשימת הערבים
הטובים, אבל בכל זאת משהו כרסם שם עמוק בפנים. הפכתי להיות
הבחורה שמבלים איתה, אבל לא אוהבים אותה. הפכתי לבחורה שלא
מכירים לחברים ולמשפחה, אלא לעוד מישהי מקרית ארעית שכיף אתה,
לאחת שלא מאבדים אחריה את הראש ובטח שלא את הלב.

אני לא יודעת אם יש לי בעיה עם המעמד הזה, פשוט אני זוכרת
שכשהייתי קטנה והיו שואלים אותי מה החלום שלי, הייתי עונה
שהחלום שלי זה להשאיר חותם בעולם, שלא ישכחו אותי. הפכתי
לבחורה שלא משאירה חותם. טוב נו, מזל שאני לא חולמת יותר.