"ובכן מה?...
עוד שבוע,
עוד חודש,
עוד שנה..."
אני שומעת עכשיו את השירים שבדיוק לפני שנה שמעתי, שבדיוק לפני
שנה התוודעתי אליהם.
והם, באכזריותם הנפלאה, מציפים אותי בריחות, בתחושות
ובזיכרונות בשחור לבן.
כמה עבר מאז... מצד אחד כמעט כלום, מצד שני כמעט הכול.
כל העולם שלי השתנה אבל אני עדיין אני. פתאום לא אכפת לי מכלום
בגלל שאכפת לי בעצם מהכול.
אני מרגיעה את עצמי ולוקחת הכול בקלות בעוד שמעולם לא הייתי
יותר חרדתית ודואגת לעתידי.
מתברר לי לאט לאט שיש לי משהו להתמודד איתו, איזשהו גורל, לא
משמיים, שבנתה לי האישיות שלי. אני נכנעת להבנה שיש לי מספר לא
מבוטל של חומות להפיל ולאו דווקא בצורה של מלחמה.
בשנה הבאה, כשאני אשמע את השירים של עכשיו, אני אהיה במקום אחר
לגמרי, פיזית ואולי גם נפשית.
נראה כמה חומות ייפלו עד אז, מעניין כמה חדשות ייבנו. |
