אני נוזלת. נמסה אט אט, למין בלילה חסרת מין שמתבוללת עם
השולחן הזה.
כל מה שנוגע בי מתחבר אלי. העט והבגדים. כל מה שמצטלב בדרכי
נוגע בי.
את סטודנטית של זעזוע - משתאה אל החיים.
כשנמסים, הכל נראה אותו דבר ומאותה זווית מימית; התסכול של 'לא
להצליח לזוז כמו שרוצים', השמחה של מרבד פרחים סגולים. הכל
צדדים של אותה מטבע עתיקה ומאובקת.
פעם היו קוראים לה 'יקירה שלי', היום היא עוד עיגול מתכת.
כשעייפים, העצמות ממחישות את כל כובד ראשן. התנועות הן לא אותן
תזוזות, העצמות הן לא עצמן.
עיגול האדמה שלכם קם לכלותי.
משום מה אני מתעקשת. מחפשת כיסי רוח כדי שהוא לא יוכל לגשת.
הוא שולח שגרירים - כתבות ומאמרים - שעושים הרבה כדי לגרום לי
להקיא את עצמי מתוכו.
למה אני גבר ואתה אישה?
זה לא כרומוזים, זו סתם אנישה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.