יש נקודות לחץ אדומות. הן מתערטלות ומתערטלות. מתחילים לזוז.
קדימה. אחורה. לצדדים. משנים תנוחות, נקודות הסתכלות.

יש נקודות לחץ אדומות. הן בעצם חורי הצצה אל העור שמתחת
לפלסטר. הדבק נשחק, העור נרטב ומתלבן. אבל הפלסטר זה טיפול,
מותק, לא רצועת חנק. עדיין, העור נמתח, הוורידים מתפקעים,
העיניים מחפשות נקודה ברורה בכל הטשטוש הזה. הגמוניית הקו
הליניארי מובילה אותי לאבדון. מחשבות טורדניות של חוקיות
ממציאות יש מאין. אז יש נקודות אדומות. הן בסך הכול הפיקסלים
שמרכיבים את היד הזאת. בין אדום לאדום יש גבולות לבנים. של
שפיות, של שכרון חושים. תגיד לי, יש דרך לנקז את המוגלה
החברתית הזאת ממני? אולי, אם ניקח את יד הנקודות, ונסגור איתה
את כל הפתחים, יפרצו החוצה מהבטן כל החששות והשדים? טכנאי
הדמיון כורה לי עולם סכנות וירטואלי. הקליפה הזו שמקיפה אותי
מלאה שלפוחיות של מוגלה חברתית. צריך להצליח להשיל אותה בלי
להידבק.