הבוקר הגיע, הוכחה שעוד לילה עבר
היינו בהופעה שלו, רוקיסט אמתי,
הרצל 154, מועדון הזוי בתל אביב
הגעתי, הוא חייך, חיבק אותי, "שמח שבאת"
הופעה שלמה אני חולמת, רואה בחצי המבט
שירים עצובים, שירים אמתיים
הוא על הבמה מרגיש כמו אלוהים
אבל בעצם הבחור הוא לא סתם עוד בחור, הוא החבר הכי טוב שלו -
של אחי. שני היפיופים של החבר'ה, הם החברים הכי טובים, הזיין
והרומנטיקן.
הם כבר לא מדברים, ההוא התחיל עם ההיא, "אל תבדוק אצלי, תבדוק
אצלה",
ואז בערב אחד הכל השתנה.
"מה המצב ,ילדונת?" הזמין אותי לארוחת ערב
יצאנו לסושי סיימנו בסרט, קינחנו בנשיקה לוהטת.
אך באותה ההופעה לא יכולתי יותר, על הבמה הוא שר ואני מעריצה
מלמטה.
הוא ירד מהבמה, נישק מעריצה אחרי מעריצה ואני חשבתי לעצמי מתי
הפכתי מהחברה הטובה להיות עוד אחת בשבילו.
"הרוקיסט המושלם, כל יום חברה אחרת", מי היה מאמין?
חזרתי הביתה מיליון מחשבות בראש, מה להגיד, מה לעשות
לא ידעתי איך להגיב, לו או לעצמי
רציתי לבכות, רציתי לצרוח - אני עדיין לא יודעת למה עצרתי את
עצמי.
ביום למחרת לא היה לי מנוח, כל שיר ברדיו נתן אסוציאציה מרגיזה
שהזכירה את המקרה.
בערב הוא התקשר. "ילדונת, שמחתי שבאת, רוצה לראות אותך שוב".
נגעלתי ממנו פתאום, הבטן החלה לכאוב לי,
לא ידעתי היכן לתקוע את עצמי.
רק לבכות רציתי, לברוח, להיעלם - להפסיק לחשוב.
תירוץ אחרי תירוץ, יום אחרי יום, קיוויתי שיבין שדי, אני לא
רוצה, אך הוא לא וויתר, הוא ניסה יותר ויותר.
"כשאת דוחה אני נמשך, את יודעת, אני מוכרח".
כל כך הרבה היה מאחורי זה, מעבר לזה, השאלות - מה יהיה אח"כ?
מה יקרה אם וכן מה אם ולא?
הופעה נוספת, הוא שוב רוקיסט מושבע, הזיעה מנצנצת הרוח קרירה
הוא ירד מהבמה פתאום אין עוד חברה, הוא בא אליי, שאל "איך
היה?"
עניתי.
קיוויתי, אולי השתנה, אך אז הגיעה הבחורה השנייה.
הוא לא השתנה למרות שציפיתי, שוב הרגשתי קרועה מתחרטת על
שעשיתי.
הוא ישב שם מולי, מעריצות חלפו בינינו - ידעתי שלא אגע בו
שוב!
"ילדונת אני אשתנה, את תראי שאצליח",
המילים הנכונות שימיסו כל אחת, הוא תמיד ידע מה להגיד ומתי.
רציתי להאמין, אך לא ידעתי אם כדאי, חבריו אמרו לי עזבי ודי.
וויתרתי עליו אך הוא עליי לא וויתר, לא יודעת אם זה סתם אתגר
בשבילו או אולי קצת יותר.
הזמן עבר, הבנות רק נוספו, הבנתי בפנים שהוא לא בשבילי.
"מה את מצפה שאעשה, תגידי וזה יקרה".
שוב עוד אחד ממשפטיו המפורסמים, להמיס הוא יודע, אבל לי אסור
להאמין
יום עבר לו ועוד יום שנמשך שבוע ואילך.
חשבתי שהתגברתי, לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו, אותו נער
שעשועים, אותו רוקיסט יקר.
בבוקר החדש וורד מצאתי מתחת לדש, הוא לא וויתר אך גם לא ניצח.
עוד הופעה, שוב ללכת או לא, חבריו לקחו אותי שוב ראיתי אותו.
על הבמה הוא שולט, קולו על נשמתי משתלט.
יורד מהבמה, חיוך לכל פינה,
את המעריצות הוא הזיז ממנו, אל גופי התקרב
הכאב לא עצר, התשוקה רק החלה. הזיז את שערי מפניי, שאל כרגיל,
"איך היה, מה אהבת?"
לא עניתי דבר, מבטי היה מופנה אל הרצפה.
הוא ליטף את פניי והבטתי אליו.
הוא נשק לשפתיי, בתחילה התנגדתי, לאחר מכן ברשתו כבר נתפסתי.
דמעות זלגו מעיניי. "אל תבכי, יפתי",
רציתי להגיד לו מה אני מרגישה ומה חושבת, אך מילותיי נתקעו
בגרוני.
הוא חייך ואמר "ילדונת השתניתי, אני לא אותו אחד, עכשיו אני
פשוט שלך"