[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאז ומעולם אמרו לי שאני בוגרת. תמיד, בכל מצב שאני זוכרת את
עצמי. "ניצן, את בוגרת, בגלל זה אני אומר לך את זה".
"את בוגרת, את יכולה להתמודד עם זה, נכון?"
אבל היום, היום זה הכה בי חזק. כמו בום גדול שזעזע אותי ולא
יכולתי להישאר יציבה. ואני לא באה בהאשמות. זאת אומרת, אני לא
יודעת אם יש פה את מי להאשים, חס וחלילה. פשוט, קשה לי
ולראשונה בחיי אני בוגרת מספיק כדי להודות בזה. קשה לי.  כמה
קשה לומר זאת.

אני מדברת עם ידיד שלי במסנג'ר. הוא שואל אותי מה חדש? אוהו,
אם היית יודע כמה חדש, לא היית רוצה לשאול. מחשבה מתעופפת לאטה
בלבי. גיליתי שחבר שלי שלעבר "בגד בי", אחותי רוצה להתאבד,
חברה מאוד טובה שלי סיפרה לי לא מזמן שיש לה פוביה קשה,
שמאיימת על החיים שלה כבר קרוב לשנתיים, סבא שלי עבר התקף לב
וממש היום אבא שלי דיבר אתי על זה שהוא ואימא רוצים להיפרד. אז
אני עונה רק: שום דבר מיוחד, אצלך? הכל סבבה, חיים, הוא אומר
לי.

או, אם יכולתי לחיות עכשיו. קצת שכחתי מה זה בתקופה האחרונה.
לפעמים קשה לי לנשום. אני מרגישה מחנק עצום. מצד אחד אני עוברת
גיל כ''כ יפה, תקופה כ''כ טובה ומצד שני אני מרגישה פספוס
מציק. לפעמים בא לי לצעוק: אני בת 16 וחצי למען השם!!! תנו לי
לחיות את החיים שלי! אבל אז אני שוב פעם נחנקת, נחבאת בשתיקתי.
הכול בסדר, אני אומרת לעצמי, את לא תבכי עכשיו, את חזקה, יש
אנשים שקשה להם יותר ממך!
אבל עכשיו, אפילו בעודי כותבת מילים אלו, הדמעות זולגות בלי
לשים על המחשבות בכלל. מה אכפת להן? יש להן תפקיד פשוט. להציף
את הפנים בכל פעם שמשהו טוב או רע קורה. זה לא מסובך. לא מסובך
כמו החיים.


הכול דווקא התחיל להיות טוב. הצלחתי סוף סוף לתקשר קצת עם
אחותי, לדבר אתה יותר, התקרבתי לאימא, הצלחתי בלימודים יפה,
התחלתי ללמוד לתאוריה, התקבלתי לתכנית של מנהיגות צעירה
(הרגשתי גאווה על היותי בוגרת). אבל למרות הדברים האלה, כל
הדברים הנפלאים האלה, הפסקתי לחיות.  אני כבר כמו רובוט, מחכה
למהלומה הבאה. מה יקרה מחר? יודיעו שסבא נפטר? שאימא ואבא
יתגרשו? שעוד אנשים יתגלו כצבועים? אני חיה בפחד.  לפעמים גם
פוחדת לחיות.

אבא העביר את הדברים שלו לחדר של אסף, דבר שעורר בנו, הילדים,
המון שאלות. הראשונה ששמה לב הייתה טל, אחותי.
-ניצן, משהו מאוד מוזר קורה. ראיתי את אבא מעביר את הדברים שלו
לחדר של אסף. והוא גם לא מדבר עם אימא, אפשר להגיד שהוא אפילו
די מתעלם ממנה. מה קורה?
-טל, זה בטח שום דבר. אולי היה ביניהם ויכוח או משהו. אני
בטוחה שמחר הכול יסתדר.
והיא מביטה בי בעיני עגל: את חושבת? ואני זורקת לה עוד שביב של
תקווה: ברור. הכל יסתדר? משפט אופטימי. אבל כמה תקוות אפשר
לתלות בשתי המילים הללו? לפעמים אני רוצה להיות תמימה כמו
אחותי, למרות שהיא בתקופה קשה עכשיו, היא עדיין לא מבינה. היא
לא יודעת.

הם אף פעם לא צעקו. ואולי זאת הסיבה שהייתי כ''כ עיוורת. גם
בריבים הכי קטנים שלהם הם אף פעם לא היו צועקים. זאת לא דרך
להתמודדות, הם היו אומרים. תמיד השיחות השקטות האלה אל תוך
הלילה.. בשקט בשקט בחדר שלהם. לפעמים הייתי מעדיפה שהם יצעקו,
חזק ככל האפשר, רק כדי לא להרגיש כ''כ עיוורת. שהמכה לא תנחת
לפתע בלי כל ידיעה.
אבא היה זה שדיבר אתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי
אותו בוכה. וגם, לא בוכה ממש, אלא כמה דמעות זולגות. הוא אמר
שכלום עוד לא סופי ושטל ואסף עוד לא יודעים ושהוא מספר לי כי
אני בוגרת וגם כי הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לעצור הכל בבטן.
פתאום (בהצתה דיי מאוחרת), הבנתי שאבא הוא בעצם בן אדם. הוא לא
רק "אבא". הוא בוכה, והוא מביע רגשות, וקשה לו, בדיוק כמוני.

זה מדהים איך אנשים שחיים יחד מגיל כ''כ צעיר יכולים פתאום
להחליט שזה לא מתאים להם.  "הבסיס של הקשר שלנו השתנה".
"תמיד נאהב אחד את השני אבל זה כבר לא אותו הדבר..."
למרות שבא לי לצעוק, לקלל, לשבור, להרוס, לצרוח, להרביץ, לברוח
מהעולם והמציאות, אני רק אומרת בקול חלוש, אני מבינה.  אני
מחבקת את אבא חיבוק אמיץ ואומרת לו שהכול יהיה בסדר, שתודה
שהוא שיתף אותי ואני מבינה כמה קשה לו. אבל בתוך תוכי, זה שוב
פעם מציף. המועקה, חוסר האונים הזה, הבדידות.
כביכול מוקפת אנשים, אבל כ''כ בודדה.

אני רוצה לשנות את העולם. אני רוצה שאנשים יאהבו לחיות בו. אני
רוצה לקום בבוקר מתוך בחירה, לא כי אני צריכה. אני רוצה שאנשים
יפסיקו לשפוט אחרים ואת עצמם. אני רוצה שיקבלו את כולם כשווים
ושלא יבלבלו בשכל ויגידו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, כי
אנחנו לא. אני רוצה שאחותי תחלים וגם נגה וגם סבא שלי.
אני רוצה שעוד 50 שנה אני אבוא לבקר עם הילדים שלי ועם בעלי את
ההורים שלי בבית עץ יפה בגליל שבו תמיד חלמו להזדקן יחד. אני
רוצה...

אני חונקת את הדמעות, מסתתרת מהרגשות, בורחת מהפחדים, מקיפה את
עצמי באנשים עם בעיות אחרות - רק לשכוח. כי מי אמר שיהיה קל?
מי הבטיח שהחיים יהיו פשוטים? אף אחד. להפך. אפילו בתור ילדה
אני זוכרת שתמיד אמרו לי להיות בוגרת, לא לקבל דברים כמובנים
מאליהם, לחשוב טוב טוב לפני שאני עושה ולעשות רק בלב שלם. אז
הלב שלי שבור עכשיו, אבל לא מהסיבות הרגילות. ולמרות זאת, על
פני השטח הכול בסדר. למרות כל הייאוש, אני חיה ואני מקווה
ואפילו מחייכת לפעמים, כי זה עוזר להרגשה, להרגשה שאולי יום
אחד, יום אחד אני אהיה באמת באמת מאושרת.



2.3.2005







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה -
בקרוב בפטיש
שניצלים!

צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/6/07 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קליאו פינקלונית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה