כל שנה, כל שנה,
אני חושבת על אותו דבר בעת הצפירה.
ודווקא השנה לא.
דווקא השנה הכל היה אחרת.
כבר לא הרכנתי ראש כמו תמיד,
כבר לא הרצתי את תמונות השואה במוחי,
וכבר לא רציתי לבכות, ועצרתי את דמעותיי.
השנה חשבתי על עצמי.
על מה שעבר עלי השנה בגלל השואה.
השנה בחנתי את עצמי,
מה דעתי האמיתית על מה שקרה.
ורק השנה, זו הפעם הראשונה,
שבה הרגשתי בוגרת מכולם.
ורק השנה, הרגשתי שונה,
כמו כבר עברתי את זה.
וזו הפעם היחידה בה לעגתי,
לא על השואה חלילה וחס.
על האנשים -
על אלו שלא יודעים מה באמת קרה,
על האנשים שמנסים להיות עצובים בכוח,
על אלו המנסים להיראות אכפתיים,
על אלו ש"משחקים אותה", יודעים הכל,
וכעסתי. כעסתי על אלו שלא לקחו זאת ברצינות.
רק השנה, לא חשבתי על השואה,
ולא חשבתי על הניצולים.
רק השנה חשבתי על עצמי,
על מה השואה עשתה לי. |