נוקד היה אבי ואני אחריו הולך. שם בגבעות על גבול המדבר היו
הכבשים רועות. ושם על גבול המדבר תקעו יתד והקימו אוהל נוודי
המדבר בחפשם עבודה. שם גר גם סלמא, רועה צאננו. פעם אחת
התגלגלנו אבי ואני העירה לקנות כלי עבודה. מכיוון שבחנות היו
גם חולצות עבודה כחולות עם כיסים בשני הצדדים ואני חשקתי
בחולצה, קנה אבי לי חולצה. מכיוון שקנה לי, קנה גם לסלמא,
חולצה חדשה. הימים חלפו, חולצתי נשכחה, התבלתה ונזרקה, וסלמא
בחולצתו. עונות חלפו, קיץ וחורף ושוב קיץ וחולצתו של סלמא על
גופו. צבעה, שהיה פעם כחול, כבר איננו. באחד מימי סוף הקיץ קם
סלמא מאצל מדורת התה, אמר "חלאס", פשט חולצתו ושם תחתיה כסות
אחרת לגופו. החולצה המושלכת פגעה באדמת המרעה השדופה ממאנת
לצנוח, קשה מזיעה, לכלוך והרגל. לבסוף נכנעה לכוחות הטבע,
כסמרטוט אין חפץ הייתה מושלכת על האדמה. הרמתי ראשי וראיתי את
אבי מטפס במעלה הגבעה ואיתו עבדול קארים, גם הוא מבין הרועים.
הם קרבו אלינו. כשהיו במרחק שישה, שבעה מטרים מאצל המדורה
שמעתי את עבדול קארים אומר: ''וואלה עובדיה, שוף (הסתכל)
חולצה'' הוא יתכופף, הרים את החולצה ואמר שוב: "וואלה חולצה".
הוא לבש את החולצה על חולצת הטריקו שלו, בדק בסיפוק את הכיסים
ואמר לעצמו: ''אחלה". חייכתי.