יושב אני בבית הקפה ולידי ידידי הסופר.
שואל אותי: ''מה אתה לוגם במהירות?''
אומר אני: ''החיים קצרים והמלאכה מרובה."
אומר הוא: ''אני, זמני בידי."
לוקח ידידי את ספל הקפה לידיו, מחמם ידיו בספל, מקרב הספל
לשפתיו, לוגם לגימה קטנה ומחזירו
לצלוחית הקפה.
שילמתי את שהייתי צריך לשלם, ויצאתי את בית הקפה.
עושה אני את סידוריי ועוד כהנה וכהנה, והנה אני שוב ברחוב.
פגשתי מכר. מתוך הנימוס החליף עימי כמה משפטים. עבר במקום
ידידי הסופר ושאל:
''סיימת מעשיך?''. אמרתי: "טרם" והלכתי.
בעוברי במעבר החצייה באה מכונית ופגעה בי.
מתתי.
באו קרוביי, פרסמו היכן שפרסמו את מותי ואת מקום וזמן הלוויתי.

באו אל הסופר. יושב הוא בבית הקפה, כוסו לפניו.
אמרו לו: ''הזדרז, הלוויה יש היום", ולא רצה ללכת, ישב בבית
הקפה וזמנו בידו.