אישה קטנה נעורה
בשעת כפור של תום ליל
עוטה רדיד צמר
ממהרת
מוסיפה עצים לתנור
ויחם הבית


שלג יורד מזה יומיים
בין חנוכה לפסח
קפוא עולמה

שופתת קומקום

קמח, שאור ומים
לשה צרה צורות
צמות בצק
ידיה אדומות

ניחוח הלחם הנאפה
דבק בקירות
שואפת מלוא ראות
מנוחמת רכות

אישה קטנה
לא מרבה במילים
שומרת דעות, אהבות
וכאב
לעצמה
מעירה ילדיה.

שתי בנות ובן ילדה
לאיש הגבוה, יפה התואר
תמיד עסוק
מהיער לשוק
מוכר לגויים
והיא
מחכה למעות
בערב יום חמישי
מאבק מתמיד
להעלות לשולחן
ארוחת שבת חגיגית
ארוחת דמעות

האותו אהבת, צ'רנה
האליו תשוקתך,
מילאוך געגועים
עיניו כחולות,
על מה חלמת
קשישה בת ארבעים
בעולם בין הבית, החצר
השכנים, הבאר



שנה אחרי
אישה קטנה
במצעד הנורא
גוססת בשלג
מספיקה לבכות את בתה


אפילוג
דמך בדמי מתנגן
ואני שומעת
מנגינה ומילים