נפגשנו במקרה, באחד הפאבים התל אביבים. הוא היה עם קבוצת חברים
ואני עם כמה חברות. שתינו, רקדנו, כולם התערבבו עם כולם ואז
התעוררתי לצדו, בדירה שלו, במיטה שלו. אם היה מספרים לי שנה
קודם לכן שדבר כזה יקרה לי, לא היית מאמינה. סיפורים כאלה
יושבים מעולה על מעיין או דנה, אבל עליי? אני זוכרת שפקחתי את
העניים והוא היה שם, לצדי. כל כך יפה, ניסיתי להיזכר, איך
לעזאזל הגעתי לכאן? הראש כאב, נעים מאוד - hangover. קמתי
והתחלתי להתלבש, עושה סריקה לראות שלא שכחתי כלום, הוא כבר
הספיק להתעורר; עוד לפני שהספיק לשאול יצאתי משם.

כל הדרך לבית ניסיתי להיזכר איך קוראים לו, כזה black out עוד
לא היה לי. עוד לפני שהספקתי לפתוח את דלת הדירה, sms. "ככה
הולכים בלי להגיד שלום?" עכשיו מסתבר שגם ת'מספר נתתי לו, ממש
כל הכבוד לי, מילא הייתי זוכרת. כעבור שבוע, באחת המשמרות,
ניגש אלי בחור. זה היה הוא, את הפנים שלו לא יכולתי לשכוח.
בבוקר שוב מצאתי את עצמי לצדו, הפעם זוכרת. זה היה הרבה יותר
מסתם סקס, תשוקה שכמותה עוד לא נראתה. הרצון להרגיש את החום
אחד של השני תמיד, את המגע, את הליטוף. לראות את אותו רעד
החולף בגופו כשאני כה קרובה אליו. לא עבר יום שיכולתי להעביר
מבלי לראות אותו, זה הלך והפך קשר קרוב יותר ויותר. התאהבות
ללא מילים, יש הכינו את זה "סקס מזדמן", אנחנו ידענו שזה הרבה
מעבר לזה. לא היינו צריכים לדבר, הגוף שלו מצא את הדרך לתקשר
עם שלי ללא מילים.

קרוב לשנתיים לא ראיתי אותו. הדבר היחיד שזכור לי זה יואב
אלקיים. צריך להיות בן 27. הציעו לי משרה באמסטרדם, היה לי 4
שעות לארוז ולנסוע. לא היה לי זמן להיפרד והוא לא הבין זאת.
ניסיתי ליצור קשר בחודשים הראשונים, מקווה שיצליח להבין אותי.
חיכיתי להזדמנות הזאת כל חיי ועד שהיא הגיעה לא יכולתי לוותר.
קפצתי לביקור כעבור כמה חודשים, הגעתי לשכונה בה הוא גר וראיתי
אותו, עומד שם עם מישהי. המחשבה שהוא מנשק אותה כמו שנישק
אותי, נוגע בה כמו שרק גופי הרגיש, הרתיחה אותי. עזבתי מבלי
שראה וחזרתי לאמסטרדם, מוצאת נחמה בעבודה.

זה לא שלא ניסיתי להמשיך הלאה, להכיר אנשים חדשים, למצוא אהבה,
זה פשוט שלא הצלחתי לשכוח. לא הצלחתי לשכוח את מגע גופו, את
החום ואהבה שהעניק לי. מתייסרת מגעגועים החלטתי לחזור.
תחילה הלכתי לדירתו, מוכנה להתמודד עם האמת, קשה ככל שתהייה.
פתחה לי בחורה צעירה, אולי בת 21
המחשבה שהוא מחכה לה בחדר, עירום מתחת לסדינים שיגעה אותי.
"יואב לא גר כאן יותר, הוא עבר לרמת גן לפני שלושה חודשים".
נרגעתי. לפחות הוא לא אתה. שבוע לאחר מכן עשיתי הכול כדי למצוא
אותו, אין מקום שלא חיפשתי, חבר שלא שאלתי. כלום. יואב פשוט לא
קיים. העצב והמחשבה שלא אראה אותו יותר הרגו אותי. עזבתי חיים
שלמים שמה רחוק, כדי לחיות את האהבה ההיא, לקחתי סיכון בתקווה
לחזור ולמצוא את האושר, מצאתי רק כאב.


או לפחות ככה חשבתי. כעבור חודש של חיפושים והשלמה עם המצב שלא
הראה אותו שוב, זה קרה. הגורל הפגיש בנינו שוב. יצאתי לאותו
פאב מהעבר, הפעם כבר לא עם אותה קבוצת חברות, אלא לבד. נכנסתי
והתיישבתי על יד הבר, מחר חוזרים לחיים באמסטרדם או לפחות ככה
חשבתי. כעבור שעה של מוזיקה וראש טוב הוא הופיע. תחילה לא
זיהיתי אותו, האמנתי שהאלכוהול גורם לי לדמיין דברים שאני
יכולה רק לחלום עליהם. הוא התקרב, מנסה לראות אם זאת אכן אני.
קמתי והלכתי לקראתו, כל צעד מרגישה את הלב שלי דופק יותר
ויותר, את הגוף מזיע מרב פחד. הוא זיהה אותי.

הנשיקה בניינו הייתה לוהטת, הגוף כולו בער. "חשבתי שכבר לא
תחזרי..."
"אני מצטערת", אמרתי. "את יפהפייה... " המשיך. "זאת הייתה
עבודה שהייתי חייבת לקחת, הזדמנות של פעם בחיים, ואני ניסיתי
בחודשים הראשונים להשיג ת'..." הוא שם את ידו על הפה שלי ונשק
לי.
אני אוהבת אותו, ידעתי.

התעוררתי אצלו בדירה, במיטה, אחרי לילה מדהים, לילה של פעם.
הוא שכב לצדי, מביט בי ישר לתוך העיניים. "את אוהבת אותי?"
שאל. "יותר משאי פעם האמנתי שאוכל", עניתי. "תתחתני אתי?" בידו
הייתה טבעת, טבעת יהלום מדהימה. "מתי הספקת?" שאלתי.
"אחרי שנסעת. ידעתי שיבוא יום ותחזרי"