הכל מתעורר, אני מתפזרת, קשה לי היום.

עצבות תוקפת אותי
בכל פעם מחדש
כשהנושא הזה עולה.
אבל כשמגיע היום הזה,
אני לא יודעת אילו רגשות עולים בי
כי עולים כל כך הרבה
ואני לא יכולה
לשאת אותם.

אלוהים,
בא לי לצעוק לך חזק כל כך.
למה אלוהים? למה?
איך? איך מעכלים אובדן של שישה מליון?
אם לא יותר.

מעולם לא הכרתי את סבתי באמת.
זה בעייתי.
כי כשאדם עובר שואה,
הוא לעולם לא חוזר להיות אותו האדם שהיה לפני כן.
מזל שהיא ניצלה.
רק חבל,
שהנפש שלה
לא.

ומה בדבר זה שזהו מצב בלתי הפיך?
מילא הייתי יכולה לעשות משהו,
או אולי אפילו לנסות.
אבל איני יכולה לעשות או לומר דבר,
רק לבכות על הזיכרון שנותר.

המעברים,
הם הכי כואבים לי.
שניה אחת אתה
מזדהה, כואב, בוכה...
ושניה אחרי אתה
מחייך, צוחק, מחבק.

אבל אין ברירה, נכון?
חייבים להמשיך.
חייבים להמשיך לחיות.

יש חלק גדול בתוכי הנקרא שואה.
זהו חלק מהעם שלי,
חלק מהמדינה שלי,
חלק מהמשפחה שלי,
חלק מהחיים שלי,
חלק ממני.
ואולי, ללא החלק הזה,
אני לא הייתי כאן, עכשיו.
וגם אתם לא.

הנה שוב הוא מגיע,
היום הארור הזה.
היום הכואב כל כך,
הנוגע כל כך
המכביד, המעציב,
המאחד.
היום היחיד שבו אומה שלמה
מתאחדת וכואבת יחדיו.
היום היחיד שבו בליבו של כל יהודי
ישנו צער כה עמוק.
הנה הוא שוב מגיע,
היום הארור הזה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה
נזכור, ולא נשכח.
יהי זכרם ברוך.