נכון שאולי היא תגיד כן. אולי. הרי קבענו שנדבר בסופ"ש והיום
רק יום שני. יכול להיות שבסוף היא תגיד כן. אני לא יכול לדעת
בינתיים. אם היא תגיד כן כמובן שאני אשמח. אני אהיה הבן אדם
הכי מאושר בעולם הזה, כאשר אני אנשק אותה ואגשים חלום. הרי כמה
פעמים דמיינתי ופנטזתי על לנשק אותה. כמה חשבתי והרהרתי ביני
לביני איך זה יהיה. אבל לא רק לנשק אותה אני אשמח. אני אשמח כי
אני יודע שאם היא תגיד כן אז נהיה זוג מתאים כל כך, ואני אדע
שבידיי יש את אחת הבנות המדהימות שהעולם ידע. אני אדע שהצלחתי
להשיג משהו שלא כל אחד זוכה לקבל בכל ימי חייו. ואני הצלחתי
להשיג אותו.
נכון שאולי אני אהיה הבן אדם הכי שמח שאפשר. נכון. אבל אם היא
תגיד לא. אם נלך לנו על החוף כמו שאנחנו מתכננים כבר כמה
חודשים לפעם הבאה שנצא באותה שבת, אבל אז או שאנחנו מתפספסים
בשבתות, או שיש מזג אויר קר, או גשום, או שניהם. ואז כאשר
אנחנו נלך על החוף ונגיע לנושא הזה אחרי שניסינו לדחות אותו כל
ההליכה, היא תגיד: "תקשיב, יונצ'ו, אני לא חושבת שזה ילך, ואני
לא רוצה להרוס את כל מה שיש לנו." אז אני אגיד : "כן, נכון,
אני מבין אותך." אח"כ נמשיך כאילו כלום לא קרה. נמשיך לצחוק
ולדבר וללכת בבגד ים כמו זוג מושלם על החוף, מחויכים, אבל בעצם
נהיה רק ידידים כמו שאנחנו כבר כמעט שבע שנים. ידידים הכי
טובים שיש וכל פעם אנחנו רק מתקרבים אחד לשני יותר ויותר. אבל
בעצם, בתוך תוכי, אני אקרע. אני אקרע כי כל כך רציתי אותה. אני
כל כך רוצה אותה. כנראה שגם תמיד יהיה איזה מתח בינינו. ככה
זה. כנראה שתמיד ארצה אותה.
נכון שאולי כולם צדקו כשאמרו לי: "דבר איתה. מה כבר יכול
להיות? הרי אין לך מה להפסיד כי הקשר שלכם יישאר תמיד וזה לא
יהרוס אותו. עובדה. הרי כבר ניסית פעם ללכת עם זה יותר רחוק,
ולא הלך, וזה לא שינה כלום ביניכם. כלום. ההפך. דווקא התחברתם
יותר. חוץ מזה, אם לא תנסה, איך תדע שהיא תגיד לא? איך תדע
שניסית הכל? איך תרגיש אח"כ אם תנסה ותרגיש את ההחמצה הזו? לא
תרגיש שפספסת שם משהו?" יכול להיות שבאמת, אם אני לא אדבר איתה
אני ארגיש פספוס והחמצה, שאולי היה יכול לצאת מזה משהו ולא יצא
רק כי השתפנתי, רק כי עצרתי בעצמי. איך אני ארגיש אם אחרי זה
אני אגיד לעצמי שפספסתי אותה כי שכנעתי את עצמי מתוך פחד, שהיא
תגיד לא ולכן לא דיברתי איתה. בגיל היחיד שאפשר לעשות הכל בלי
לדפוק חשבון, לא עשיתי כלום חוץ מלחשב עם עצמי מה יקרה, ואיך
ארגיש, ונכנעתי למבוכה כל פעם שניסיתי לדבר איתה. דפקתי חשבון
על כל צעד שעשיתי.
נכון שאולי אם הייתי מקשיב לעצמי, הייתי מוותר על כל העניין
הזה מראש. נכון שאולי במצב כזה הייתי משתגע אח"כ בגלל שפספסתי
את מה שיכול היה להיות אהבת חיי, אשתי לעתיד, האישה שאחיה
ואמות איתה, והנסיכה שתמיד דמיינתי לעצמי בראש שאקח איתי על
הסוס שלי לעבר השקיעה, כמו בסיפורים, כמו בסיפורי הפנטזיות,
כמו בפנטזיות שלי שפעם אגשים. מצד שני, נכון שאולי פספסתי, אבל
ויתרתי כי ידעתי מה עתיד להיות סופו של הסיפור הזה. הרגשתי
אותו. הרגשתי את ה'לא' שאני מרגיש שאני אשמע בסוף שבוע, שבגללו
אני אוכל את הלב כבר שלושה ימים ונשארו לי עוד ארבעה ימים של
סבל, מחשבות, מתח וציפייה למשהו שאני יודע שכנראה יגיע. ולמרות
שאני מצפה לו מתוך ידיעה שיש סיכוי טוב שהוא יבוא, הוא עדיין
ישבור אותי. הוא יפיל אותי ויאכזב אותי כל כך.
נכון שאולי היא עוד לא החזירה לי תשובה ויכול להיות שהתשובה
תהיה חיובית, ואני אשמח, ואנשק, ואצעק, ואולי אבכה מרוב אושר
והתרגשות. אבל מצד שני, על מי אני יכול לסמוך אם לא על הרגש
שלי. הרגש אומר שהיא תגיד לא. למרות הציפייה והמתח, הרגש אומר
שלא, הניסיון אומר שלא, והמסקנות שהסקתי מתוך שיחות עם חברים,
גם הן אומרות שלא. אז אולי הייתי צריך לוותר על הכל מראש וללכת
עם הרגש. לוותר על כל העניין ולוותר על האי נעימות, הפגיעה,
המתח וההתעסקות בכל זה. אבל אם לא הייתי מנסה, איך הייתי יודע.
הרי נורא קל לדבר בראיה לאחור, אבל זה לא חוכמה. חוץ מזה שככה
לא הייתי מגיע לכלום, אף אחד לא היה מגיע לכלום. כי אין שום
דבר בטוח במאה אחוז חוץ מהמוות בסופו של דבר.
נכון שאולי זה יהיה כן, ונכון שאולי זה יהיה לא. כנראה שרק
בסוף השבוע אוכל לדעת אם הייתי צריך ללכת על זה עם החברים כנגד
הרגש, או להישאר מאחור ולוותר בגללו. כנראה שבכל מקרה הייתי
משתגע. ככה זה עם אהבה. בינתיים אני מבפנים נקרע ומבחוץ כאילו
כלום לא קרה.