היא אהבה אותו, והוא אהב אותה. הם היו בני 15 וזו הייתה האהבה
הראשונה שלהם. הם היו חלק מ5 ילדים, "חבורת המוזרים של בית
הספר" ככה כולם קראו להם. הם היו ילדים מחוננים, ילדים טובים,
כמו הילדים שכל הורה רוצה שיהיה לו. קראו להם ענבל, יובל,
יואב, אסף ומיכל. יואב ומיכל היו מאוהבים. כולם ידעו את זה, גם
הם, הם פשוט לא רצו להגיד את זה אחד לשני.
כשמיכל חגגה יום הולדת 16 היא הזמינה את 4 חבריה למסיבה. לקראת
סוף המסיבה יואב ניגש אליה, הוא אמר לה שיש לו משהו חשוב להגיד
לה, הוא אמר שהוא הבטיח לעצמו שהוא יגיד את זה גם אם זה לא
הדבר הנכון. היא חשבה שקרה משהו, היא נבהלה, היא חשבה שהוא
יגיד לה שהוא לא אוהב אותה יותר, אבל זה לא היה נכון. הוא אמר
לה 3 מילים והלך... הוא אמר לה "אני אוהב אותך" ויצא מהבית.
מיכל נשארה קפואה. לא יכלה לזוז. היא לא האמינה שאחרי שיואב
יגיד לה דבר כזה הוא יעלם. ענבל מיד נגשה אליה ושאלה אותה מה
קרה ומיכל סיפרה לה. אחרי המסיבה מיכל צלצלה כמה פעמים ליואב
אבל הוא לא ענה. הוא ראה את המספר של מיכל על הצג בפלאפון אז
הוא החליט לא לענות. שניהם לא הצליחו להירדם באותו לילה, בבוקר
הם קמו בלי חשק לחיות. הם התארגנו לבית הספר והלכו... יואב ידע
שהוא צריך לצאת מוקדם יותר מהרגיל בשביל לא לפגוש את מיכל
בדרך. בדרך לבית הספר הוא הרגיש מוזר, הוא לא היה רגיל ללכת
לבית הספר בלי יובל, מיכל ואסף. ענבל תמיד הייתה באה עם אבא
שלה לפני כולם. באותו בוקר הם נפגשו, ענבל לא הבינה מה יואב
עושה בבית הספר מוקדם מהרגיל. הוא אמר לה שהוא היה חייב לבוא
מוקדם בשביל לא לפגוש את מיכל. היא ידעה על מה הוא מדבר אבל
היא העמידה פנים שהיא לא יודעת ושאלה אותו מה קרה, בזמן שהוא
סיפר לה מה קרה היא הבינה כמה הוא אוהב את מיכל. בינתיים אסף,
יובל ומיכל הגיעו לבית הספר ונכנסו לכתה. כמו כל יום הם שמעו
את הצעקות המגעילות והמעליבות של הילדים מהכתה, "הנה החבורה
המוזרה של בית הספר", "מה קרה? למה אתם עצובים? לא הכנתם
שיעורים? ואמא תכעס? ואבא יכעס? והם יצעקו ואז תבכו... אני
מזיל דמעה מרוב צער על זה", אבל הם כבר היו רגילים... זה תמיד
היה אותו דבר. אותם דברים מגעילים. למזלם, זה היה היום האחרון
ללימודים. הם ידעו שהם לא יפגשו עם הילדים מהכתה חודשיים וזה
עזר להם בשעות האחרונות איתם. יואב, שממש לא רצה להיכנס
לשיעור, נכנס כי ענבל התחננה שהוא יכנס. יואב הרגיש שהוא "הילד
הטוב של בית הספר" וזה נמאס לו... הוא הרגיש שהיום, היום
האחרון ללימודים, הוא חייב לעשות משהו! אחרי שכולם קיבלו
תעודות, כמו בכל שנה, הילדים התחילו לכתוב כל מיני קללות על
הקירות. יואב אמר לעצמו שהוא חייב לעשות את זה, הוא כבר לא
יכול להיות הילד הטוב של בית הספר! וזה מה שהוא עשה: הוא לקח
טוש והתחיל לקשקש על הקירות... אומנם הוא לא קילל, אבל כולם
היו מופתעים ממנו! החברים שלו היו בשוק, אחרי שכולם הלכו הביתה
יואב אמר לחברים שלו שהוא לא התכוון לעשות את זה... אבל הוא
היה חייב להראות שהוא לא הילד הטוב של בית הספר. מיכל שאהבה
אותו יצאה לעזרתו ושכנעה את כולם לסלוח לו. מאותו רגע יואב
ומיכל היו חברים... הם ישנו אחד אצל השני, בילו ביחד ואפילו
יצאו לכמה מסיבות. מיכל אהבה לישון אצל יואב, עד לרגע שהוא
התחיל לשתות. ה"ילד הטוב" שכולם הכירו נעלם, יואב היה מתחיל
לשתות כל יום, להשתכר באופן קבוע. כשהוא היה מזמין את מיכל
לישון אצלו היא לא רצתה לבוא, היא פחדה שהוא יעשה לה משהו. היא
רצתה לעזוב אותו אבל היא אהבה אותו. היא ידעה שלמרות הכל גם
הוא אוהב אותה! למיכל היו 2 אחים גדולים - אחד היה אחרי צבא
(ירון) והשני היה בצבא (נדב). ב14 באוגוסט נדב היה צריך
להשתחרר מהצבא... רק שהייתה בעיה אחת: ב5 באוגוסט פרצה מלחמה.
נדב היה צריך להישאר ולעזור במלחמה וזה שבר את מיכל. ב7
באוגוסט המפקד של נדב הגיע אליהם הביתה, מיכל הבינה שמשהו קרה,
המפקד הודיע להם בצער שנדב נהרג במלחמה. מיכל לא ידעה איך לקבל
את זה וברחה מהבית... היא התחילה לרוץ לכיוון הבית של יואב כדי
לספר לו מה קרה. כשהיא הגיע היא מצאה בן אדם שתוי שלא יודע מה
הוא אומר. היא התחילה לבכות, היא כבר יצאה מההלם, היא הבינה מה
קרה. זהו, היא כבר לא תזכה לאותו חיבוק דוב שנדב היה מביא לך
כל פעם שהוא היה חוזר, היא כבר לא תזכה לשמוע אותו מנגן
בגיטרה, היא כבר לא תזכה לשמוע ממנו את המשפט "אם לי אכפת שאני
עייף לך זה לא צריך בכלל להפריע". לא היא, ולא אף אחד אחר.
יואב היה שתוי לגמרי, הוא לא הבין מה קרה... מה שהוא הבין זה
שהוא רוצה לישון ולא לקום. הוא הרגיש שחלק מהבכי של מיכל
בגללו, הוא הפסיק להקשיב, הוא הפסיק לעזור, הוא הפסיק לתמוך...
הוא פשוט הפסיק להיות הילד שכולם הכירו. הוא חשב שככה כולם
ירצו להיות בחברתו והוא יהיה בן אדם אהוב יותר, אבל הוא לא
הבין שהוא פשוט פוגע בחברים שלו, בחברים שהיו איתו לאורך כל
הדרך! מיכל יצאה מהבית שלו ובכתה עוד יותר... היא הלכה ליובל
וסיפרה לה מה קרה. יובל, שידעה מה זה לאבד אח או אחות כי אחותה
נהרגה בפיגוע, ידעה איך לעזור לה וידעה להקשיב ולתת עצות. אחרי
השיחה של מיכל ויובל מיכל הרגישה יותר טוב. היא חזרה הביתה,
בבית היא כבר ראתה את כל המשפחה בוכה... היא רצה לחדר ונעלה את
עצמה. היא לא רצתה לדבר עם אף אחד חוץ מהמפקד של נדב שיגיד לה
שהוא סתם רצה להלחיץ אותה.. אבל היא ידעה שזה לא נכון. היא
ידעה שזהו, היא לא תראה אותו יותר. היא כ"כ רצתה לדבר עם
יואב... היא ידעה שהוא יבין אותה כמו שאף אחד לא מבין אותה,
אבל היא שכחה שיואב כבר די הרבה זמן לא מחובר לעצמו. היא לא
רצתה לחיות! היא כ"כ קיוותה למות במלחמה שהיא הרגישה שאם
המלחמה לא תגמור אותה, היא תגמור את עצמה!
המלחמה נגמרה, וכך גם החופש הגדול שהיה מאוד "שמח" לכולם.
במלחמה נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות אנשים. מיכל שקיוותה
להיות חלק מהפצועים או חלק מהמתים חיה ונושמת... היא החליטה
שבמקום להגיע לבית הספר היא תברח ותלך להתאבד... החופש שהיה לה
היה קשה. היא בכתה כל הזמן, היא הרגישה שהיא מתה נפשית אך היא
אמרה שהיא לא רוצה ולא צריכה פסיכולוג. היא הכירה בשבוע האחרון
של החופש בחור בגילה. קראו לו גיא והם נהיו חברים די טובים.
הוא הגיע מחולון. הוא ידע מה זה לעבור דירה כי לפני שהוא גר
בחולון הוא גר בחיפה. מיכל ידעה שהם ילמדו באותה כתה ובאותו
יום היא ביקשה ממנו לבוא איתה לים. היא הרגישה צורך להיפרד
ממנו בצורה מיוחדת. היא הרגישה כלפיו משהו מיוחד. היא לקחה את
הסכין של נדב. היא ידעה שהוא לא יזדקק לסכין יותר. היא התכוונה
לחתוך ורידים. היא לא סיפרה את זה לאף אחד, היא לא הרגישה שיש
מישהו שהיא יכולה לבטוח בו עד כדי כך. אפילו יואב, החבר שלה,
כבר היה מנותק מהחיים שלה ולכן היא העדיפה להיפרד ממנו, אבל לא
היה לה מתי. הוא לא הקשיב לה אף פעם. היא ביקשה מאסף שיזכור
שהיא אוהבת אותו ושיזכיר לענבל וליובל שהיא אוהבת גם אותן. הוא
לא הבין כ"כ מה הכוונה שלה אז הוא פשוט ענה לה "בסדר" והלך.
היא הלכה עם גיא לגינה, שם היא רצתה להיפרד ממנו ולהתאבד. היא
התחילה להיפרד ממנו ואז הוא ראה את הסכין שיש לה בכיס. הוא כבר
הבין מה היא הולכת לעשות ולמה היא אומרת כל הזמן את המשפט
"תזכור שאני אוהבת אותך ושאתה אחד החברים הכי טובים שהיו לי".
הוא החליט שהוא חייב לעשות משהו, הוא הרגיש כלפיה משהו מיוחד.
הוא לא ידע אם הוא מאוהב בה, כי הוא אף פעם לא אהב מישהי. הוא
ביקש ממנה שתבוא איתו למקום שהוא אוהב במיוחד. היא לא הבינה
אבל אמרה שהיא מוכנה. גיא החזיק לה את היד והם התחילו ללכת
לכיוון הים. היא הכירה את האזור של הים, היא ידעה לאן הוא לוקח
אותה... רק שהיא לא הכירה את כל המקומות. באיזה שהוא שלב היא
כבר לא הבינה לאן גיא לוקח אותה, היא שאלה אותו והוא ענה לה
"עוד מעט תדעי", וכך הוא ענה לך לאורך כל הדרך. בסופו של דבר
הם הגיעו. גיא ראה סלע גדול והחליט לשבת עליו. מיכל התקרבה
אליו ושאלה אותו מה הם עושים פה, גיא ענה לה "תביטי אחורה".
כשהיא הסתובבה היא ראתה את הים, אבל לא בצורה שהיא הייתה רגילה
לראות אותו, בצורה חדשה. פתאום הים נראה לה מקום מדהים, החול
הזהוב והחם, הגלים, המים הנעימים, פתאום החיים נראו לה יפים.
פתאום היא אמרה לה' תודה שהיא לא מתה, תודה שהיא לא נהרגה
במלחמה. היא אמרה לגיא שהיא לא רוצה לישון בבית, שהיא לא
מרגישה שהיא יכולה להסתכל להורים שלה בעיניים ולהגיד להם שהיא
לא הלכה לבית הספר כי היא רצתה להתאבד. ההורים של גיא טסו
לחו"ל לבקר את אחיותיו של גיא וגיא הזמין אותה לישון בביתו.
היא הסכימה להצעה ובאותו לילה ישנה אצלו. בבוקר היא שאלה אותו
למה הוא לקח אותה לים, למה הוא הראה לה שהחיים יפים, הוא ענה
לה תשובה פשוטה: "החיים יכולים להיות יפים, החיים גם יכולים
להיות מכוערים. תלוי איך את מסתכלת עליהם". כשהוא אמר לה את
המילים האלה צמרמורת עברה בגופה. היא הבינה שהוא ידע שהיא רוצה
להתאבד, רק שהיא לא הבינה איך הוא ידע. היא העדיפה גם לא לשאול
אותו כי זה לא משנה, מה שכן משנה זה שהוא הצליח לפתוח לה את
העיניים והראה לה שהחיים יפים וששווה לה לחיות, כי גם אם יש
קשיים, הכל עובד בחיים! מאותו רגע גיא ומיכל נהיו חברים. גיא,
שהיה ילד מבוקש בבית הספר, נשאר עם מיכל עד סוף התיכון. אחרי
התיכון הם טסו לחו"ל לארה"ב בשביל ללמוד ביחד. מיכל הצליחה
להתגבר על המוות של נדב. יואב כבר לא חזר להיות מי שהיה והוא
נשאר לבד. עד הצבא לא היו לו חברים בגלל השטויות שהוא עשה
בתיכון. כמובן, מיכל עזבה אותו בסופו של דבר כי היא אהבה את
גיא. ענבל ויובל ממשיכות להיות חברות טובות ושומרות על קשר עם
מיכל. אסף התחבר עם גיא והשניים נהפכו לחברים טובים.