מוסיקה ישנה ברקע, כשעברתי בקריית אונו עם האוטו, לאחר הרבה
זמן שלא ביקרתי שם. ואיזו שלווה מופלאה ואיזו רוח קרירה, נושבת
על פניי חרישית, מוציאה ממני את כל הלכלוך, מטהרת אותי.
צמרמורת קלה שעוברת בגופי מזכירה לי זמנים טובים יותר, זמנים
שחייכתי מאושר אמיתי והבעיה הייתה עוד מוסתרת כהוגן.
לא סיפרו לי כלום, לא אמרו לי שזה יהיה כל כך קשה. כשהפצצה
נופלת עליך ביום אחד וזהו היום השחור ביותר בחייך, זה היום בו
אתה מרגיש את החוסר אונים דופק על דלתך ויורה בך יריית מוות.
וכמה דמעות שזלגו לי, אני נזכרת, בין קרית אונו לגני תקווה,
בדרך לבית שלי, המקלחת שלפני השיחה הגורלית, תהיתי, כיצד אפשר
להיות נקייה, אך באותו זמן כל כך מלוכלכת? וכמה, בעזרת כמה
מילים, אפשר להחריב חמש עשרה שנה, ככה.
המוסיקה מתחלפת במשהו עצוב, איזה מישהו שר לחברה שלו שקשה לו
בלעדיה, שהוא לא אוכל, לא שותה, לא ישן והיא רחוקה ממנו. גם
אני רחוקה, אבל לא מחבר, אני רחוקה מהעולם האמיתי, תמיד הייתי
ככה וכמובן שאחרי המקרה התבודדתי הרבה יותר, סגרתי הכל בפנים,
לא סיפרתי לאף אחד, לא אכלתי ימים שלמים, שתקתי.
יום לפני הקונצרט המוסיקלי שלי, זה קרה יום לפני ומיכל ניסתה
לשכנע אותי לנגן, כי חבל לזרוק את הארבע שנים האלה לפח ואילו
שנים הן היו. נוגעת באצבעותיי, יותר קשיחות מאי פעם, לאחר כל
האימונים המפרכים של הסולו שלי, כשניגנתי את מיסטר טאמבורין
מאן ובכיתי בשקט. לא אכלתי כלום, ישנתי אצל סבתא, במפלט שלי,
בקושי נרדמתי בלילה, הרגשתי את הדמעות פורצות ממני בכל דקה
ודקה שאני נושמת; וכמה הייתי רוצה לא לנשום באותם רגעים. אחרי
כמה שעות של תהיות ארוכות במיטה, בבוקר, בחדר הישן של יובל,
שכבר עבר דירה לגור עם אשתו, בן הזקונים של סבתא, הדוד האהוב
עלי, החלטתי לקום וללכת למטבח, לראות איפה סבתא.
ראיתי אותה והיא אמרה שהיא מכינה לי טוסט, ואני בכיתי, כי היה
לי קשה, כי לא הצלחתי לעכל את זה. סבתא ראתה שאני בוכה וחיבקה
אותי, ראיתי שקשה לה גם, והיא הרי אוהבת אותי הכי הרבה, מכל
הנכדים, היא אמרה לי פעם, כשישבנו בסלון והיא עשתה לי צמה
סינית ואכלתי ארטיק ענבים, ושמחתי, כי הרגשתי מיוחדת.

אחר כך אני זוכרת שאורנה באה, אחות של מיכל, החברה הכי טובה של
אמא, ואמרה לי שאני חייבת לנגן, כי חבל לזרוק את הארבע שנים
האלה לפח, ואכלתי ביס מהטוסט ורציתי להקיא והנחתי את הטוסט על
הצלחת. כאבה לי הבטן מלחץ, כאבה לי הבטן מכאב, מחולשה, מחוסר
אונים ותסכול, מבושה, מפחד. חזרתי למיטה ושכבתי שם עד הערב, עד
הקונצרט, עד שלבשתי על עצמי חולצת טריקו קצרה, ג'ינס, נעלי
ספורט ואספתי את השער. הרגשתי מכוערת, לא התאפרתי, לא הרגשתי
צורך.
הגענו למתנ"ס כפר גנים שליד הספרייה, כל ההורים ושאר הקהל כבר
הגיעו, אימא ושאר המשפחה באו לתמוך בי, ליטופים שגבלו ברחמים,
אבל עדיין, אהבה של משפחה שלא תחלוף לעולם. ניסיון להחניק דמעה
והנה מגיע הסולו שלי, אני על הבמה הקטנה שהייתה שם, מתחילה
לנגן, אין זיופים, הכל עובר חלק, בת דודה שלי שרה, המילים
נוגעות בי, דמעות קטנות מציפות את עיניי ואני מסתכלת למטה, כדי
שלא יראו.
מעניין מה אנשים חושבים, מעניין למה הם חושבים שאני בוכה.
ניסיתי לחפש את מבטה של אימא בקהל וראיתי אותה והיא התרגשה
והתאפקתי לא לבכות. כשנגמר השיר יצאתי החוצה ובכיתי. ובאו
אחרי, כמובן שיבואו אחרי, הרי ההורים שלי מתגרשים, אחרי חמש
עשרה שנה של שקר.
ואחרי היום הזה הכל חזר לשגרה. עדיין אותה ילדה מופנמת, עם
המון חברים, המון צחוק, אבל רגעים של זיכרון, של פעם, כשאבא
הכין את העוגיות עם הריבה שאני כל כך אוהבת והייתי אוכלת כמעט
הכל ואז היינו רואים קצת טלוויזיה.
ועכשיו אני בגת רימון, עוד דקה בעיר שלי, לו ריד שר לי שזה יום
מושלם, ואני מסכימה אתו, חלקית, כי זה חצי יום מושלם בשבילי.