אין לו סוף ואין לו התחלה למדבר. המדבר הוא נצחי.
כפות רגלי נושקות לאדמה המופלאה והמגוונת שיש במקום הזה.
בערים גדולות ליד בניינים גבוהים אני מרגישה כה קטנה, נקודה
מזערית על פני שטח עצום בעולם אדיש ומנוכר. ופה, במדבר הענק
הזה, ליד הרי הפלא הגרנדיוזיים אני מרגישה פשוט אני. כל כך
מלאה, שלמה. במדבר אני הכי אני שאני יכולה להיות. אני והשמש
יוצאות למסע גילוי, שתינו ביחד, ואין לדעת מה נגלה. המדבר טומן
בחובו סודות רבים. זה מסע של יזע, של עליות ומורדות.
יש שיגידו "מה יש בו במדבר הזה בכלל? יבש הוא ורק הרים בכל
מקום". אבל המדבר הזה קסום בעיני. בכל הר יש סיפור, על כל שכבת
הר כזו כבר מישהו אולי טיפס, מישהו נאחז בסלעים האלה לפני,
מישהו כבר תהה אודות החרכים הללו שנהיו חלק מההר עם השנים
שחלפו.
ככל שמטפסים יותר גבוה כך מבינים את העוצמה שיש בהרים האלה
כאן. מכל פסגה הנוף קצת שונה, הצבעים שונים מעט, התהום עמוקה
יותר או פחות.

לעת ערב אבוא אליו אל הצריף הישן. כשיפתח את הדלת הוא יביט בי
במבט הזה שלו, הכובש, ויכניס אותי אליו.
הוא יפשיט ממני גופייתי וישיל ממני את הג'ינס כאילו היה עוד
שכבת עור בלתי-נפרדת ממני. אנחנו נעשה אהבה חמה כמו חום המדבר
הזה בימות הקיץ.
בלילה נצא יחד אל המרפסת הקטנה שהוא בנה שם. נשכב על הערסל
וננקוב בשמות של קבוצות כוכבים כי המדבר נורא גאה בהן. הרוח
כבר תישוב מעלינו כי גם היא כבר יודעת מתי תורה לבקר במדבר.
כשיהיה קצת קר מדי ניכנס שוב פנימה, נשתה משקה חם כשסביב כל
אחד מאיתנו כרוכה לה שמיכה ונדבר על כל דבר שבעולם עד שנירדם.

ובבוקר אתעורר לזריחה מדהימה על הצוקים. זאת זריחה מדהימה כמו
שרק המדבר יכול להפציע.
בשעות הבוקר המוקדמות אני אביט בו כשהוא עדין שכוב על המיטה,
רדום ושליו, ואצא לבדי - כפי שראוי שיעשה המסע הזה. אמשיך במסע
שלי ואאסוף בדרך כמה יעלים - כמה חברים שמכירים את השטח היטב.
הם מהססים בהתחלה, בודקים מי אני והאם הכוונות שלי כלפי המדבר
טהורות. כשהם מבינים שכן הם מחליטים להתלוות אלי. לשני הצדדים
ברור שהם יהיו איתי רק בצוקים ולאחר מכן ייפרדו ממני לשלום
כיוון שהצוק הוא ביתם. אני מבדילה בין הזכרים והנקבות שבהם לפי
הזקנקן הקטן שגדל לזכרים מתחת לסנטר והקרניים הארוכות המתעגלות
שלהם. הם הולכים בראש החבורה, מובילים אותי דרך ההרים. פה ושם
אנו זוכים לראות מלמעלה צמח נדיר. הם לא מתפתים לעצור לאכול,
אולי זו עדיין לא השעה שלהם.
כשמגיעה העת להיפרד אני מודה להם על הליווי. "להתראות חברים,
ניפגש בהמשך!"
אני יורדת במורד ההר, דרך הסלעים, דרך דיונות החול. כשאני
מתהלכת שעות ארוכות בתל אביב הרגליים נותנות אותותיהן שהן
עייפות ונחלשות. אך כאן, במדבר, הן צמאות להליכה הזו, הן
גומאות אותה בשקיקה, הן לא רוצות שהיא תיפסק לעולם.

מאוחר יותר אני נוסעת לשדה בוקר. אני הולכת לדבר עם האדם
שהתחיל כאן הכל מתוך אמונה אמיתית שעתיד ההתיישבות היהודית הוא
בנגב.
"הרבה זמן לא היית כאן" הוא אומר לי כשאני עומדת מעל קברו.
"אני יודעת", אומרת בהתנצלות, "התחלתי ללמוד, אתה יודע, ואין
כל כך זמן לטיולים". אני מביטה מסביבי, הקבר משקיף על בקעת צין
המדהימה.
"אתה יודע", אני פונה שוב אל 'הזקן', "לפעמים אני מתקשה להאמין
שב-1953 פשוט עזבת את הכל ועברת לקיבוץ. לא שאני לא יכולה
להבין למה, אלא שאני חושבת מה נדרש ממך על מנת לעשות כזה צעד".
"מה את חושבת לך, ילדה?" הוא צוחק אלי, "תראי את המקום הזה,
תסתכלי, את יודעת כמה אנשים מגיעים לכאן במהלך השנה? את חושבת
שכל זה היה קורה לולא היינו משקיעים אז בפיתוח הנגב?" הוא
צודק, אני חושבת בלבי. "ועדיין, ככה לעזוב חיים פוליטיים שהיית
כה רגיל אליהם? ככה לנטוש את המנהיגות?" אני מתעקשת. "את עוד
צעירה, אבל מגיע השלב בחיים שכל אדם חייו לעשות את הבחירות
שלו, גם את הגדולות וגם את הקטנות שבהן". הוא מחליט לתת לי
שיעור מעט מתנשא, "וחוץ מזה, גם המדבר היה זקוק אז למנהיגים".
רציתי להמשיך ולשאול אותו מה הוא חושב על מצב הנגב כיום, אם
הוא מרוצה ממה שקורה כאן אלא שאז פולה בדיוק קראה לו מהקבר
הסמוך וידעתי שזה הזמן בשבילי להשאיר אותם לבד ולהמשיך במסע
שלי.  

אני יורדת אל נחל צין הנופל בין סלעי גיר לבנים. פה בנקודת צל
מסוימת אני יושבת לנוח מעט ומביטה אל נביעות המים שיוצרות את
הבריכות הגדולות.
אני מהרהרת ומשחזרת שוב את השיחה עם הזקן חדור האמונה.
אני לא יודעת לאן אמשיך מכאן, אני לא יודעת לאן יוביל אותי
המשכו של המסע, אני לא יודעת את מי עוד אפגוש בדרכי ומה עוד
אגלה על המדבר הקסום, אני רק יודעת שאני נהנית מכל רגע.