את חיה בין אתמול להיום,
את מוכרת את גופך בעד סיפוק השעמום הזה,
את מוכרת אותו מהר בחפץ לב,
שייקחו, את אומרת ונותנת להם.
את חושבת שאת שולטת, ששם את נותנת את הפקודות פתאום,
את אוהבת את התחושה הזו שאת המחליטה,
פתאום את מרגישה נאהבת, נערצת,
וכמה דקות ספורות לאחר מכן,
כשהוא יוצא ואוסף את בגדיו,
את יודעת שלא תתראו עוד,
את יודעת שאותם רגשות,
יבלעו כלא היו,
את נעלמת.
את הולכת ברחובות הקרים,
שטופת זיעה מהלילה שעבר,
מנסה לחפש מזון, משהו שייכנס ויזין את הרעב הנורא,
אבל המחשבות מעיקות ולא נותנות לך לאכול,
את מרחיקה כל דבר שמנסה להתקרב.
בעיניים לוהטות ומפוחדות
נזכרת בימים ההם,
כשהוא הכה והיא בכתה,
כשהוא נגע והיא עמדה בצד ושתקה.
ואת שונאת, שונאת את הכול,
שונאת את כולם, את החיים, את עצמך.
את רוצה למות, את אומרת לי,
את רוצה להיעלם.
אז מה אני אומר לך, ילדה שלי?
את כה קטנה וכבר יודעת כה הרבה,
על גופך עברת את הנורא מכל,
אני רוצה להציל אותך,
אך ידי כה רפה ואין בכוחי לעזור לך,
אין ביכולתי, בכאבי, בחיי.
ומיום ליום את מחפשת איך לברוח,
להמשיך ולהתרחק מכל קשר שהוא.
את אומרת לי שאין טעם להמשיך,
שאין לך עתיד,
וחוזרת אל אותו החור, הפינה,
לחפש מישהו שימלא אותך,
גם אם רק לרגע,
ונעלמת לי, בחשכה.