קפצתי מוקדם מדי לקשר הזה, קשר מחייב מדי. הייתי צריך את זה,
נפשית, אבל לא בניתי אותו טוב. לא בטוח שזה שווה את זה. היינו
ילדים, אני עדיין ילד, גם היא. נפרדנו באוקטובר, ערב ראש השנה,
מאז עברו חמישה חודשים של מחשבות. אני עדיין אוהב אותה, אני
חושב, מי יודע באמת מה זאת אהבה. אבל חמישה חודשים מכניסים את
הדברים לפרופורציה. עם מה שאני יודע היום, הקשר הזה היה טעות
על גבי טעות שבכל זאת הוליד המון דברים טובים, לשנינו, ובכל
זאת זה לא היה צריך להיות כפי שזה היה. לא בזבזתי שנה וחדשיים
מהחיים שלי, למדתי מהקשר הזה המון, ובכל זאת - חבל.

  אבל אני מקדים את המאוחר. הכל התחיל בסוף כיתה י"ב שלי, י'
שלה, הייתי בן 17 ומשהו, היא בת 16 ו 4 וחצי חודשים. היא לא
נותנת לך לשכוח את היומולדת שלה, 15.02.1989 או את היומולדת
וחצי שלה 15.8 אבל זה לא חשוב. הרבה דברים עליה אני זוכר עד
היום, ככה בשלוף, כתובת, טלפון, סלולרי, צבע אהוב, מאכל אהוב
(טוב פה אין הרבה אפשרויות), ועוד המון שכנראה אני אף פעם גם
לא אשכח, כמו את החמישי ליולי 2005 בשעה שלוש שלושים ותשע
לפנות בוקר, השעה שבה היא נישקה אותי, בחדר שלה, אחרי שעה
ששכבנו צמודים במיטה שלה. ידעתי שהיא רוצה אבל לא עשיתי כלום,
אז היא עשתה, צעד מאד גדול בשבילה, מסתבר שגם בשבילי.

  היא הייתה הראשונה, היא אף פעם לא ידעה את זה, עד היום היא
לא יודעת. אבל היא הייתה החברה הראשונה שלי, הנשיקה השנייה שלי
בחיים (וגם את הראשונה אני לא בדיוק מחשיב, אבל זה כבר סיפור
אחר). עד היום אני מרגיש כמו טמבל שלא סיפרתי לה. שיקרתי לה,
למרות שהיא הייתה מבינה. כבר אז ידעתי שלא יהיה אכפת לה אבל
שיקרתי לה. ואני חייב לחיות עם זה עכשיו. האגו הגברי תמיד מנצח
את השכל הישר, והזין- טוב הוא מנצח את שניהם.

  יכולתי להגיד כל כך הרבה דברים, אבל בכל זאת אמרתי "חברה
שלי". היא ציפתה לזה אבל בעצם מה אני חייב לה. היא הייתה ידידה
טובה ורק לילה לפני נשיקה ארוכה וסוחפת כל כך, אבל עדיין אני
לא חייב לעמוד בציפייה הזאת שלה. אבל החולשה שלי לבנות המין
היפה שוב הכשילה אותי ונתתי לה בדיוק את מה שהיא רצתה. היא
שאלה אותי איך הייתי מציג אותה אם חברים שלי היום באים עכשיו.
מצחיק כי היא לא הכירה אף אחד מהם ובדיעבד היא לא בדיוק סבלה
אותם. היא אף פעם לא אהבה שחברים שלי היו שם אז ויתרתי עליהם
די מהר, אחד מהרבה ויתורים שעשיתי בשבילה, אבל חזרה לעניין.
היא שאלה אותי איך אני אציג אותה ואני עניתי "חברה שלי", ומאז
אנחנו יחד. עד לאותו אוקטובר 06 שבו כמו שהיא התחילה, היא גם
סיימה, בתנאים שלה, ביוזמתה, ואני זרמתי, כי תמיד זרמתי איתה.

  כבר בחודשים הראשונים הייתי צריך להבין שקשר בריא במיוחד לא
ייבנה פה, אבל הייתי אופטימי. פחות משבוע אחרי, "חברה שלי"
נסעתי לניצנים, כפר המוזיקה, ולמה שהיא תבוא איתי? לפרגן? לא
ביקשתי ממנה לבוא ליהודים, היא לא סובלת אותם, בניגוד אלי.
כולה אביב גפן, אותו היא שמעה פעם, היום היא שומעת מזרחית.
חשבתי שאני יכל לטפל ב"בעיה", לא ידעתי עם מי יש לי עסק. לא
שאכפת לי יותר מדי, שתשמע מה שהיא רוצה אבל משום מה המחשב שלי
התמלא יותר מזרחית ממה שהמחשב שלה מתמלא ברוק- המוזיקה המועדפת
עלי. לא חשבתי על זה באותו זמן, ככה זה שאתה מתאהב. בספטמבר
נסעתי לקפריסין, שבוע בלעדיה, היא התחילה י"א, אני המתנתי
לגיוס.

  בדיעבד אני חושב שהנסיעה הייתה אמורה להיות מפכחת. מה לי
ולקשר רציני (בכל זאת היינו כבר חודשים ביחד). לא התנסיתי
אפילו בקשר הכי פשוט בעולם ופתאום אני נשאב לכזה עסק רציני. לא
הבנתי את זה אז, כן הבנתי שאני אוהב אותה. לקח לי עוד חודש
להגיד לה, כשחזרתי מפסטיבל בראשית. היא התעצבנה עלי שנסעתי כי
"נטשתי" אותה לבד בסוכות, אחרי ש"נטשתי" אותה ביום כיפור
ונסעתי לאילת עם המשפחה. לפחות הכפירה משותפת בינינו. אבל חס
ושלום שהיא תישן באוהל 3 ימים. אז לא ראיתי את מופע הסיום
וחזרתי בשבילה ביום האחרון. היא התעצבנה שחזרתי עם פוקטס
(כיסים) "זה מכוער", "פיכסי" היא הייתה אומרת. הסטלן שבי
התרעם, אבל האגו הגברי שלי השתיק אותו, כמו תמיד. בלילה שחזרתי
אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. היה
לנו לילה מאושר ביחד. היינו מאוהבים.

  את הרגעים הטובים שהיו לנו אני לא יכל לספור. היו המון
כאלה. רגעים קטנים, שמבחוץ נראים לא חשובים, אבל לנו הם היו כל
העולם. בסך הכל היה ממש כיף איתה, אבל לא כל מה שכיף בריא
וטוב. בכל זאת היינו מאושרים והכי חשוב, היינו מאוהבים.

  אבל לא על אהבה לבדה יקום וייפול קשר. נעלמתי מהחברים שלי,
שהחלו מתגייסים. מסיבות גיוס שפספסתי, חברים שנטשתי והכול
בשביל עוד רגע אחד איתה. ביחד לא שמענו מוזיקה שאני אוהב, רק
מה שהיא אוהבת ומה שהגדרנו "נייטרלי"- שבמילים אחרות זה דברים
שיכלתי לסבול בשקט. קניתי פונצ'ו, אמנם אקסצנטרי לכל הדעות אבל
מאד פרקטי ונוח. אבל הדעה שלה היא היחידה שקובעת, אחרי חודש לא
לבשתי אותו כשאני איתה, הכל בשבילה. אני שהצהרתי שאף בחורה לא
תגרום ללבוש או לא ללבוש משהו, אבל אהבה לחוד ועקרונות לחוד.
לפעמים הייתי רוצה שדברים יפריעו לי יותר, אבל שום דבר בה לא
באמת הפריע לי, רק דברים בי הפריעו לה. תיקון- היא הייתה
גזענית ואליטיסטית- כל מי שלא ברמה שלה לא שווה יריקה. זה
הפריע לי, מאד. אבל כמו טמבל שתקתי, העיקר שהתעצבנתי על סבתא
שהיא הסכימה עם כמה פשיסטים בכנסת. אבל עליה, על האהובה שלי,
איך יכולתי להתעצבן?

  לפני שאני אמשיך חשוב לי להבהיר- אני ממש לא כועס עליה. את
רוב התחושות שאני מתאר כאן היא מעולם לא ידעה, העיקר אמרתי לה
להיות כנה איתי בקשר לרגשות שלה. ביקשתי ממנה להגיד לי כל דבר
שמפריע לה. אבל אני הייתי צבוע- כן צבוע, עד כמה שקשה לי
להודות בזה. לא אמרתי לה מה מפריע לי, רק תיקנתי את עצמי כל
הזמן, לא נתתי לה לדעת שגם היא צריכה לתקן את עצמה לפעמים, ועל
זה אני יכל לכעוס רק על עצמי. ואותה, אני עדיין אוהב, בערך,
בפינה קטנה בלב ששמורה רק לה, כמו כל אהבה ראשונה, אני חושב.

  היא רצתה שיר ליום הולדת, יופי באמת, מה לעשות שאני במחסום,
שלא הצלחתי לכתוב שיר נורמאלי אחד כבר יותר משנה? אבל היא רוצה
שיר. אז יצאתי לכתוב שיר באיזה פארק בעיר, ב"טבע" עם פונצ'ו
ופוקטס, משום מה זה בדיוק מה שהייתי צריך. אותם הדברים שהיא לא
אהבה הם אלה שעזרו לי לכתוב בשבילה. ככה נולד לו שיר. זה לקח
הרבה זמן. באותו יום כתבתי רק בית אחד וחצי פזמון אבל בשבועיים
שאחר כך הוא גדל והפך לשיר שלם ויפה. קוראים לו מילים ישנות,
והוא מופיע בדף שלי בבמה. היא לא ידעה כלום, זאת הייתה הפתעה.
ואז טירונות.

  הטירונות שלי נפלה על היום הולדת שלה. לא הצלחתי לצאת, לא
שכל כך ניסיתי אבל שיהיה. זה היה חסר סיכוי מראש, צבא אתם
יודעים. אמא שלי עזרה לי להעביר לה זר, וברכה, ואת המילים של
"מילים ישנות". זה היה הצד הטוב של הטירונות. את הטלפון
שקיבלתי ממנה באותו יום בערב אני לא אשכח בחיים. הצד הרע של
הטירונות היה העובדה שזאת הפעם הראשונה שבכוח הפרידו בינינו
לשבוע, כל פעם מחדש, שבוע אחרי שבוע, וזה עוד בלי לדבר על שבת
(אבל טירונות 02 לא רציני). אבל משום מה זאת אשמתי שאני בבית
יום וחצי, ואני רוצה גם לראות חברים לפעמים. שוב ויתרתי בשבילה
ושוב לא אמרתי לה כלום. שוב האגו ניצח.

  מה לעשות אני עתודאי. ההחלטה הזאת נראה לי הייתה אחת
מהיחידות שקיבלתי שבה השכל ניצח את האגו. הלימודים התחילו חודש
אחרי הטירונות. למדנו לחיות בנפרד. לא הייתה לנו ברירה
שהלימודים בחיפה והיא, מה לעשות, לא. התרגלנו למרחק עם כל הצער
שבדבר. התראינו בסופי שבוע, דמיינו שאני חייל רגיל, זה עבד
בערך. ואז בומבמלה.

  חיכיתי לפסטיבל הזה חצי שנה בערך, מאז בראשית. ושוב זאת
אשמתי שאני מבלה ושהיא לא ישנה באוהל. שוב חזרתי מוקדם- הפעם
פספסתי את הג'ירפות. חזרתי הביתה, יום אחר כך שכבנו. זאת הייתה
הפעם הראשונה שלה, פעם ראשונה שלי ופעם ראשונה של שנינו ביחד.
שהסרטים האמריקאים לא יזיינו לכם ת'מוח - הפעם הראשונה היא
בדרך כלל לא משהו. ברכותיי, הזין ניצח, ומאז הוא לא מפסיק
לדרוש עוד ניצחונות. אז לא נשארתי ליום הסטודנט של חיפה, זה
היה בסוף שבוע והפסדתי משינה, הלהקה האהובה עלי, בשבילה. ושלא
יובן פה משהו לא נכון- לא נשארתי איתה בשביל סקס ולא ביססתי את
הקשר שלנו על סקס, עדיין עשיתי בשבילה הכל בלי קשר.

  התחלנו להתרחק, רגשית הכוונה. לא חשבתי רק עליה, אז היא
הפתיע אותי בטלפונים או שטויות. חזרתי לאט לאט לעצמי, מי
שהייתי לפניה, היא לא אהבה את זה. לא שמתי לב לזה אז אבל עכשיו
אני מבין, פה התחיל הריחוק. בקיץ היא נסעה לבקר דודים שלה
בניו-יורק, יום אחרי שחגגנו שנה, קצת לפני תחילת הבחינות.
המלחמה התחילה שבוע אחר כך, אז הבנתי כמה היא חסרה לי מצד אחד,
וכמה אני חופשי בלעדיה מצד שני. חזרתי לראות חברים, ללבוש את
הראשון בארון ולכתוב שוב. נשבר לי באמת המחסום - וזה היה
בלעדיה.

  התחלתי לחשוב על פרידה. לי לא היה את האומץ, לה היה. ובערב
ראש השנה, שנה וחודשיים בערך אחרי תחילת הקשר ובדיוק בסוף
תקופת הבחינות היא נפרדה ממני. הייתי מוכן לזה, מהרגע שהיא
החזיקה לי את היד ידעתי שזה בא. שכנעתי את עצמי שאין טעם
להתבאס, לא יכולתי לעשות טעות יותר גדולה מזאת. זה עלה לי בחצי
שנה של כעס, חפירות ושכרויות גרועות (לעולם אל תערבבו
גולדסטאר, אלכסנדרוב ואקסית).

  אבל גם היום היא מחזיקה אותי קצר, כשאני יושב בחצות הלילה
וכותב עליה. ובכל זאת השתחררתי ממנה. עם המילים האחרונות האלה,
פירורי העופרת האחרונים, גם טיפות הרעל האחרונות עוברות לדף,
משם למחשב ומשם - ממש ממש לא אכפת לי. וה- 12.4.2007 01:08,
תאריך ושעת כתיבת שורות אלו, הוא תאריך הפרידה האמיתי שלנו,
לפחות מבחינתי.

 

  כשנפרדנו הבטחתי לה טלפון. אותו עשיתי רק אחרי חצי שנה,
באמצע כתיבת הקטע הזה. הבטחתי לה שאני אסביר לה הכל בבית,
בשיחה בארבע עיניים. לא קבעתי איתה מספיק מוקדם אז היא שלחה לי
SMS עצבני במיוחד. שלחתי אחד חזרה ואמרתי לה להתקשר כשהיא
רגועה. עד היום היא לא התקשרה.

  הכדור בידיים שלך מותק - את באמת רוצה לדעת???