אני יושבת כאן, בחושך, לבד,
ורואה אותו - כוכב קטן, יחיד ומיוחד.
עינה של חיה עצומה, מרובת עיניים,
הנמצאת באינסוף, רחוק, בשמיים.

הרגשה מוזרה משתלטת עליי
של קטן, של בודד, של עזוב,
מול אינספור כוכבי הרקיע
הזורחים ברטט עצוב.

הריקוד נמשך, הכוכבים משנים מקום.
בראשי מבזיקה מחשבה: "אולי, במקום אחר
ישנו מישהו, המביט בכוכבים, וכמוני,
סוקר אותם, נוצר בליבו וזוכר?"

אני פה, והם שם.
אני ילדה קטנה, והם - עולם.
אני בת-חלוף, אדעך לבסוף,
ואילו הם - יתקיימו עד אינסוף.

בתוך חושך שחור, חסום,
מנצנצים להם באדישות,
בפקפוק, בסיפוק, בטמטום,
יצירי אלוהים - כליל השלמות.

לעיתים - מאיימים, צבא שמיים נגדי.
לעיתים - בעדי, שולחים נצנוץ לכבודי.
ועם שחר ימוגו, יעלמו בהבהוב,
ובלחישה לי יבטיחו: "בלילה נשוב".

נכתב כשיעורי בית בכיתה ז'. זה כל כך אני, שאני לא מבינה איך
פתחתי דפיוצר ולא העליתי את זה עד עכשיו. המשימה שקבלנו הייתה
לצאת החוצה בחושך, להתבונן בכוכבים ולכתוב. ובכן, התוצאה
לפניכם...