חודשיים ו24 שעות -
היום כבר מחר בעצם (אחרי חצות) היום אנחנו חודשיים אבל מי
סופר. (בטח שלא אני. ) מצד שני אני לא בטוחה שאנחנו ביחד, 24
שעות שלא דיברנו. אני יודעת שאמרתי לו שלא יתקשר אבל אני כל כך
מתגעגעת. חשבתי היום מה יקרה אם הכל בכלל אצלי בראש? אולי הוא
בכלל לא מעוניין בדאגה שלי?
אולי בכלל לא אכפת לו ?

ואז הבנתי. זה לא ממש מה שמעניין אותי עכשיו .
מספיק לי לדאוג לו ולדעת מה קורה איתו.
אם יותר מאוחר הוא יגיד לי שזה נגמר אני אכאב אבל לפחות אדע
שלא ויתרתי ולא נטשתי כשהיה קצת רע.

חלק מלהיות חבר טוב מעבר לבן זוג זה לא לוותר גם כשנראה שהמצב
אבוד.

עכשיו כשחושבים על זה עברתי סיפור דומה עם ידיד שלי בדיוק לפני
שנה דיכאון עמוק שגרר אותו לשפלות מסוג שלא הכרתי ולא נראה לי
שאף אחד מהעבדים או השפחות כאן כנועים ונרצעים ככל שיהיו לא
יצליחו להגיע למקום כזה (למזלם) זה פשוט בא ממקום אחר.
מקום רע, קר ואפל .

בסופו של דבר הפתרון היה אישפוז כפוי. נפל לי בדיוק על המבחנים
של סמסטר ב' אני עוד לא שכחתי איך התרוצצתי בין ביה"ח
פסיכיאטרי לעבודה ומשם ללימודים ואז לחברה ללמוד למבחן - האמת
רק בזכותה עברתי היא דאגה להכין אותי לכל מבחן כי אני ממש לא
הייתי בפוקוס. אז נכון (מדמיינים את חלי מארץ נהדרת? :) ) אמנם
הממוצע ירד מ95 ל75 ירידה חדה מאוד אבל הנה אני כאן בסופה של
שנה ב'  
והוא יצא מאישפוז ואנחנו עדיין חברים הכי טובים והממוצע היום
עומד על 80 שזה בסדר פחות או יותר.
מה שהחזיק אותי היה לדבר על זה כל הזמן ולא ממש יכולתי לדבר על
זה אלא רק עם ההורים שלו .
וגם עכשיו. יש לי לדבר רק עם ההורים שלו של בן הזוג.

היום אחרי שהתקשרתי אליו שלוש פעמים בתקווה שהוא הצליח לקום
ולהעביר יום טוב. הוא לא ענה לבסוף השארתי הודעה לשאול אם הכל
בסדר.

אח"כ דיברתי עם ההורים שלו הם הורים טובים כל כך דואגים
ושומרים עליו. וכל כך טובים אליי ומרגיעים אותי.
הוא היה היום אצל הרופא וסידרו לו את המינון ובתקווה שזה
המינון הנכון ועוד שבועיים הוא יהיה כמו חדש :)

אני כל כך מתגעגעת אליו