יומיים... עברו כבר יומיים ואני עדיין מתקשה לעכל את מה שעבר
עלי ביום שלישי. איפה להתחיל עם הסיפור הזה?
אז ככה, ביום שני בערב הלכתי עם חבר שלי סטיב לראות הופעה של
להקת קאברים בשם "METAL SCHOOL " במועדון  ה"key club". להקה
שמידי שבוע כבר שבע שנים היא שם דבר בלוס אנג'לס ומושכת קהל
גדול מדי שבוע, חלק מהעניין נובע מהעובדה שהם גם מעלים לבמה
אמנים מהשורה הראשונה, שבמקרה יושבים בלאונג' הvip ומשחקים
אותה כאילו צריך לבקש מהם לעלות לבמה.
באותו ערב היה לי העונג לצפות באיחוד מחדש של להקת "EXTREEM".
להקה שהיתה מאוד חזקה בארה"ב בשנות ה90 המוקדמות ושאתם זוכרים
אותם בשביל ביצוע של שיר אחד "More then words"
ואני מודה שלא היתי חייב להוסיף את כל המידע הזה אבל הוא חשוב
לסיפור, אז תחזיקו מעמד עוד קצת ואני אגיע לעיקר. מבטיח.
בסוף ההופעה חיכיתי שהשומר סף של הVIP לאונג' יזוז קצת ודחפתי
את שנינו (כמו שרק ישראלי אמיתי יכול) לתוך הלאונג' ולתוך מעגל
חברי להקת אקסטרים שהיו נחמדים ושמחים לראות אותנו כאילו היינו
לפחות איזה שתי גרופיות בנות 20, ואחרי שיחה קצרה וכמה בדיחות
על השיער של המתופף, הם גילו לנו על מופע אקוסטי שעורך טום
מורלו (הגיטריסט של Rage against the machine האגדית), ושהם
יעשו שם הופעת אורח קטנה.
ואנחנו כמו ילדים שקיבלו מידע על עיר שעשויה כולה שוקולד,
ליקקנו את השפתיים ורצנו לחפש במפה הכוונות. יום למחרת בדרכנו
להופעה, סטיב חבר שלי רצה לעצור במסעדת פאסט פוד בשם פופאייס,
ובמקרה מי אם לא כל חברי להקת Alice in chains (חוץ מהסול לין
סטילי שמת מסמים לפני כמה שנים) ישבו בשולחן ליד. שמחים ושבעים
צעדנו לכוון המועדון בידיעה שהולך להיות ערב מדהים, אבל זה
אפילו לא היה קרוב למה שציפה לנו. בתוך בר קטן שנקרא חדר
הקטיפה, הצטופפו להם 100 אנשים וכמה מוזיקאים
לצפות במופע של טום מורלו וחברים. אם היו לי חברים כאלה לא
היתי חבר שלכם (סתם, לא באמת).
תשע וחצי ושקט בחדר, טום עולה עם גיטרה קלאסית ביד, ולאחר
מחיאות הכפיים הוא מודה לנו ומסביר שהערב הוא  ערב התרמה
לרעבים וההומלסים בלוס אנג'לס (ישנם כ 80,000  כאלו ברחבי העיר
הענקית הזאת). טום מתגלה ככותב מוכשר למרות שחסרים לי הסולואים
קורעי האוזנים שלו, לאחריו עולים עוד כמה אמנים פחות ידועים
אבל טובים לא פחות, ואני כבר מתחיל להשתעמם מהחברים של טום
כשפתאום עולה לבמה מי אם לו  בן הרפר, אתם בטוח מכירים את בן
הרפר ואם לא, אתם צריכים. הוא ניגן שלושה שירים שכמעט הוציאו
ממני דמעות מעורבות של עצב ושמחה.
בזאת נגמר החלק האקוסטי של הערב וכמו מין חלום שלא נגמר עלו
ובאו חברי להקת אקסטרים שהיו מדהימים. כאילו לחזור 15 שנה
אחורה, אני הייתי בעננים, לא מסוגל להזיז את העיניים מהאצבעות
של נונו (נונו בטנקורט הינו אחד מנגני הגיטרה המוכשרים ביותר
שאני מכיר), שרצו על הגיטרה במהירות שנגדה את חוקי הפיזיקה, כך
נראה.
אני וסטיב לא הספקנו להרגע והנה עולים כל חברי "עליזה בשלשלות"
(Alice in chains) ובנוסף הצטרף הסולן של להקת Disturbed ששר
כמעט בדיוק כפי ששר לין סטילי זכרונו לברכה.
אני כבר לא יכולתי לנשום מרוב אושר ואז הצטרף לחגיגה גם B real
סולן להקת  Cyprees hill, ועל הבמה היו כשישה גיטריסטים, מתופף
שהיה שחקן קולנוע שאני לא זוכר את שמו, נגן צ'לו, פסנתרן, נגן
בס ושני זמרים ואני מחכה שמישהו ירה בי "Cause it ain't
getting better then this" וכך נגמר לו ערב מדהים שלא להאמין,
שלוש שעות וחצי של טירוף חושים בלי נשים. יש דברים בחיים אפילו
יותר טובים מסקס.

הקומיקאי דניס לירי אמר פעם בהופעה שלו שאנו מקבלים בחיים
רגעים קטנים של אושר. אם זו סיגריה או חתיכה של שוקולד או חמש
שניות של אורגזמה זה לא משנה, זה כל מה שנקבל.
Live with it

כמובן שישנו עוד פתגם שאומר שמה שעולה חייב גם לרדת. סטיב ואני
קיבלנו קצת לקח מהמשפט הזה אחרי יומיים של טירוף חושים, הוא
איבד את הארנק ובזבז יום בלסדר את כל מה שאיבד, ואני קיבלתי
יום עבודה מהגהינום שנמשך כ15 שעות, עם הפסקות קטנות של צעקות
מהבוס.

הי  אושר לא נמשך לנצח אבל כל רגע של אושר הוא עולם ומלואו.
תמשיכו לחיות, יש בשביל מה!!!

דור