"דרסתי חתול", טריקת הדלת הבליעה את המילים. ניסו נכנס בצעדים
רחבים והשליך את התיק החום שלו על הכורסא הירוקה הדהויה, שרגל
אחת שלה עמדה על כרך של האינציקלופדיה העברית. עליה הוא תמיד
אהב לשבת.
"מה?" שאלתי
"דרסתי חתול"
"בן זונה שכמוך, כמה פעמים אמרתי לך שהדפיקה בדלת היא לא ענין
סמלי, אתה צריך לחכות לתשובה ולא להתפרץ ככה. למה?"
ניסו הסתכל לעברי, אחר כך לקח את התיק על ברכיו והתיישב. התיק
הזה נראה כמו הילקוטים של כתה א' של פעם, תיק עור חום, עם
כיסים ושתי רצועות לתלות על הגב. אולי זה עוד היה של אבא שלו,
מימי הבריטים. הוא לא ויתר על התיק הזה גם כשקיבל עמדה מכובדת
בחברת היעוץ  בה עבד וגם כשעבר מהג'ינס למכנסים מחויטים
וחולצות מגוהצות. הוא פתח את התיק וחיפש משהו בפנים.
"למה מה?" ניסו דיבר לתוך התיק,
"למה דרסת חתול?"
הוא הוציא מן התיק מעטפה של תמונות אגפא, הניח על השולחן, את
התיק הניח שעון על   הכורסא וקם ממקומו. אני צריך לזכור לשאול
אותו פעם על התיק הזה. החולצה המפוספסת אפור כחול היתה תלויה
ברישול על המכנסים האפורים שלו והוא עשה תנועה בנסיון לסדר את
בגדיו והידיים כאילו שכחו למה התכוונו ואז חזר והתיישב.
יצאתי מן הסלון והלכתי לחדר שינה, זרקתי את המגבת שעטפה אותי
על המיטה והוצאתי חולצת טריקו לבנה ומכנסים קצרים כחולים מן
הארון. הצצתי במראה שבמסדרון והעברתי יד בשער שקפץ לכל
הכיוונים. זיפים שחורים כיסו את הפנים, לא הספקתי להתגלח.
"קפה?"
"יש לך בירה קרה?"
הלכתי למטבח ופתחתי את דלת המקרר המתקלפת. המקרר היה כמעט ריק,
היתה שם קופסת
גבינה לבנה שידעתי שמוטב שלא אפתח אותה והיו מים קרים.
"מים קרים או קפה שחור?"
"קפה".

ניסו החזיק את מעטפת התמונות בשתי ידיו כמו שמחזיקים כתובה.
ניסו וכתובה - זה טוב ,אני צריך להגיד לו את זה. הוא לא נגע
בקפה.
הבטתי בשעון, הסתכלתי עליו ואמרתי "קדימה ניסו, עוד שעה אני
צריך להיפגש עם משולם בקשר לפרויקט בהרצליה, אם אני אקבל אותו
אני אהיה מסודר לשנה הקרובה, אז דבר". אם אני אקבל אותו אולי
טוני תסכים לצאת סוף סוף לחופשה שמשום מה היא מתחמקת ממנה כבר
שנה. אולי נוכל לדבר, אולי  יהיה לי אומץ לדבר.

"אמרתי לך, דרסתי חתול. כבר דרסתי פעם אחת חתול. פעם אחת גם
כלב. זה אותו קול, כלומר כשדורסים אותם אתה לא יכול להבחין אם
זה כלב או חתול, הם עושים אותו הקול כשדורסים אותם, אבל אם הם
לא מתים מיד הם מייללים נורא" הוא הניח את התמונות ולקח את ספל
הקפה ביד, חופן את הספל, האצבעות שלו יונקות את החום.
פתאום הוא שאל "איפוא טוני?"
טוני היתה החברה שלי, היינו ביחד כבר שנתיים וניסו הכיר אותה.
בזמן הזה בקושי הצלחתי לעקוב אחרי החברות שהיו לניסו. את
האחרונה, מיכל, נדמה לי, פגשתי לפני שבועיים. זה בערך הזמן
שגילתי שלטוני קראו פעם חנה. הבן אדם קם יום אחד ומחליט שהוא
לא חנה, הוא טוני, מאז כל פעם שהיא יוצאת מהבית אני בודק את
החפצים שלה. מנסה למצוא את חנה. עוד לא סיפרתי לניסו על זה.
"יצאה לאוניברסיטה".
טוני למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה. אולי בגלל זה היא החליפה
את השם? לא היה לי אומץ לשאול אותה, כי על שינוי השם למדתי
כשמשכתי את השמיכה מהכסא, והתיק נפל, והכל התפזר. על הרצפה,
בין השפתון לטישיו המקומט, בין הארנק לנרתיק המשקפיים, היה
מסמך מהאוניברסיטה שמאשר החלפת קורס, ובראש הדף היה כתוב לכבוד
טוני, ובסוגריים חנה.  לאוניברסיטה, לפני שלוש שנים, היא עדיין
נרשמה כחנה. חנה היה השם של הדודה שלי שנפטרה מסרטן, ועוד לפני
כן הלך בעלה לרב ההוא משדרות, שייעץ להחליף את שמה, אולי מזלה
ישתנה. השם שונה, המזל לא. האם זה מה שהיא רצתה טוני? האם אני
חלק מהמזל או מהביש מזל שלה?

ניסו הניח את הקפה בלי ללגום ולקח את המעטפה. הוא פתח אותה
והוציא את התמונות. "תסתכל" הוא אמר.
אין לי סבלנות רבה להסתכל בתמונות וניסו יודע את זה אבל הוא
ביקש והסתכלתי. התמונות היו מסודרות לפי תאריכים והיינו שם הוא
ואני בחופשה על החוף בנואיבה, צרובים מן השמש, עם סיגריה ביד,
"חבל על הזמן איך היינו מסטולים שם" אמרתי וניסו לא הגיב,
והיתה התמונה מהפאב שבו שנינו לא היינו כל כך מאופסים וגם
התמונה לא היתה כל כך בפוקוס, ואחר כך עם שתי תיירות זהובות,
שנינו לא זכרנו את שמותיהן, שסיימו את הלילה בחדר שלנו, כשאני
מנמנם בכסא נוח על החוף.
"אתה בן זונה בר מזל, אני עדיין לא יודע איך אתה עושה את זה"
וניסו לא חייך,
אחריהן היו תמונות של - "זו מיכל, לא?" שאלתי וניסו לא ענה -
של מיכל ושלו מחובקים, והוא מעיף לה את השמלה, ירוקה עם נקודות
לבנות, והיא צוחקת ואחר כך היא לבד, בפנים רציניות, בלי איפור,
עם העיניים האפורות והנמשים על האף והשער האדמדם שמוט על המצח
והפה קצת פתוח, ומלמלתי בשקט "תיזהרי, תינוקת".
"מה?" שאל ניסו,
"כלום" והחזקתי את התמונה שלה ביד.
"ראית?"
"כן" חייכתי, "בתמונות עוד לא רואים שאתה מקריח וכאן" הצבעתי
על התמונה העליונה שהיתה מונחת על השולחן, שלו ושל מיכל, "כאן
החיוך שלך כל כך גדול שלולא היו לך אזנים היה מגיע למוח הדפוק
שלך". וניסו עדיין לא חייך ולא הסתכל על התמונה שהצבעתי, הוא
נעץ מבט בתמונה שהחזקתי, שלח יד ושלף אותה מבין אצבעותי וקימט
אותה באגרופו.
"מה קרה ניסו?" עשרים שנה אנחנו מכירים אחד את השני.
"מיכל"
"היא עושה לך בעיות?" כשהיינו פוגשים בחברה לשעבר של ניסו, אני
הייתי מתקפד ואילו הוא היה פותח את זרועותיו לרווחה, מעניק
חיבוק ונשיקה ונענה בחיוך, לטיפה, טפיחת חיבה ואני הייתי
משתגע.
"היא הלכה"
"היא נראית חמודה, למה עזבת אותה?"
"אידיוט! היא עזבה אותי" הכתפיים הרחבות שלו היו שמוטות ומתחת
לעיניים היו עיגולים שחורים והחריצים בצידי הפה הזכירו לי את
שלמה, כלב הבוקסר שלי שליווה אותי עד גיל חמש עשרה. אף פעם לא
חשבתי שאני אצטרך ללטף אותו, כלומר את ניסו. טוני היא חנה,
ניסו הוא שלמה.
"מה עשית לה?"
"זהו בדיוק הענין, לא עשיתי לה כלום. אתה יודע איך זה, הכל היה
כרגיל, צחוקים, בילויים, כמו עם כולן, אבל הנמשים שלה שיגעו
אותי ופתאום לא ראיתי אף אחת ואפילו לא רשמתי לי בשום מקום את
כל הבאות בתור, הוא לא היה קיים. באתי כשרציתי והלכתי כשרציתי
והיא לא שאלה אף פעם איפה הייתי ולמה לא טלפנתי ואז מצאתי את
עצמי שם כל הזמן מספר לה איפא הייתי ומה עשיתי ומה אני רוצה
לעשות ופתאום דיברתי בלשון רבים והיא קמה והלכה".
"אתה מבהיל ילדות חמודות" ניסיתי בחצי חיוך,
"אני לא יודע. תמיד הלכתי ראשון, נפרדתי, וגם אם היו קצת
דמעות, איכשהו הכל הסתדר. אף פעם לא נעזבתי" ואחרי עוד דקה:
"אף פעם לא נתתי לאפשרות כזו לקרות",  כלב עזוב עם מבט אבוד
בעיניים.

הוא גחן של השולחן הנמוך של הסלון וניסה ליישר את התמונה
המעוכה, כמו שהילדות בכתה שלנו היו מיישרות ניירות זהב ועם
הציפורן המיישרת הוא חרט בתמונה וקילף את הפנים של מיכל ועצר.
"אני אפילו לא מוצא את היומן הקטן בו הייתי רושם שמות
וטלפונים" הוא לקח את התמונה המקולפת ושם בכיס ואחרי רגע שלף
אותה, בהה בה ואז קרע אותה לחתיכות והעיף אותן על השולחן.

ניסו הביט בשעון, נעמד, הרים את העיניים הכחולות שלו לעברי והן
היו כמעט שחורות ואמר "אני ראיתי את החתול, היה לו כתם לבן על
המצח. יכולתי לעצור אבל לא רציתי".