ראיתי אותו שוב. הוא השתנה, בגר. נראה טוב, זקנקן בהיר מעטר את
סנטרו. נראה גברי כפי שלא נראה אז.
הוא לא הבחין בי. או אולי הבחין, אך לא זיהה. הוא חלף על פניי
בעודי לוטשת בו מבטים זהירים, משאיר אחריו שובל של הניחוח שלו,
ורק שלו. ועלה לאוטובוס, יוצא שוב מחיי.

הפעם הראשונה בה ראיתי אותו, את עידן, הייתה באותו מקום ממש.
הוא ואני חיכינו יחד בתחנת האוטובוס. ישבתי לי מהורהרת, קפואה
מהקור של הרי ירושלים באמצע דצמבר, והוא פתאום נעמד מעלי.
"סליחה," הוא החזיר אותי לעולם בקולו הנעים, "האוטובוס לתל
אביב כבר יצא?"
עניתי לו מוכנה, מורגלת כבר בשאלות מסוג זה, ועיניי סורקות
אותו מכף רגל ועד ראש. גבוה, כהה ונאה, עידן הביט בי בעיניים
ירוקות מאחורי משקפיים שרק הבליטו את פניו המשורטטות.
מדהים. הוקסמתי מהקול שלו, מהכנות והיושר שבמבטו, משפתיו שהגו
לאט את המילים. הכרחתי את עצמי להפגין שליטה עצמית ולהפסיק
לבהות בהערצה באדם שרק שאל אם פספס את האוטובוס. שקעתי שוב
במחשבותיי.
"את יודעת, רק תירצתי את הפנייה שלי." הוא ניער אותי בשנית.
"מה?" התבלבלתי.
"קודם, בשאלה שלי, אם האוטובוס עבר. זה היה רק תירוץ". בחנתי
אותו שוב. היה חיוך מרצד בעיניו, וכנות, כנות רבה כל כך.      
         
עליתי על האוטובוס, נזכרת שוב באותה פגישה ראשונה. הוא היה כל
כך ביישן וצנוע שזה היה כמעט לא מציאותי, בהתחשב באיך שנראה
ובמה שהקרין.
"את ממהרת לאנשהו?" שאל אותי אז, "את רוצה אולי לבוא ולשתות
קפה?", ואני, עודי תמימה ובתולית, הייתי צריכה ממש לרסן את
ההתלהבות שלי. "בשמחה," כמעט קפצתי על רגליי. אבל הוא הקדים
אותי, הושיט ידו באבירות קצת ישנה, קלאסית, והביט שוב לתוך
עיניי.
ירדתי בתחנת האוטובוס והלכתי במהירות, רועדת שוב מהקור של
דצמבר. שלוש שנים אחרי ועידן עדיין מצליח להרעיד בי מיתר חבוי.
הגעתי לרחוב שלי ונופפתי לשלום לשכניי. כשפתחתי את דלת ביתי
ג'ולי קפצה עליי וכמעט הפילה אותי. "שלום ילדה! התגעגעת אליי?"
הכלבה גרגרה בתגובה למגע ידי על פרוותה, דוחקת בי להמשיך וללטף
אותה.
"מפונקת קטנה," נזפתי בה, "עוד לא הורדתי אפילו את התיק."
עזבתי אותה, מניחה את המפתחות על השולחן ומעיפה מבט לעבר
המשיבון. נורה ירוקה הבהבה. יש הודעות.
"בואי ג'ולי!" התעלמתי מהמשיבון והוצאתי את הכלבה.
ג'ולי הריצה אותי ברחוב, מתלהבת מהטיול היומי כאילו היה פעם
בחודש. רחרחה סביבה כל דבר, החל מהמדרכה ועד לרגליהם של עוברי
אורח תמימים. ופתאום היא נעצרה, אזניה הזדקפו וזנבה מקשקש.
הבטתי בה ואז לכיוון אליו נבחה בשמחה. והבנתי.
זה היה הבניין שלנו, בו חלקנו דירה משותפת. בו חלקנו חיים.
נשטפתי שוב בנוסטלגיה.
"מאמי!" הוא קרא בקול כשנכנס לבית שלנו, "שירי, את בבית?"
הצצתי אליו מהמקלחת עטופה במגבת וטיפות מים נושרות משיערי על
כתפיי. "היי חמוד," חייכתי אליו חיוך אוהב, "מה קורה?"
"מצוין." הוא מיהר לעברי, פתח לרווחה את דלת המקלחת וחיבק אותי
חזק, מרים אותי באוויר. "שלום לך," הוא אמר סמוך לפניי, עיניו
בעיניי. שקענו זה בזו, גלי התשוקה גואים וסוחפים אותנו. נשקתי
לו באריכות.
"יש לי חדשות מעולות" אמר לאחר מכן, קצר נשימה.
"אני שמחה. אפשר רק להתלבש קודם?"
"אפשר, אבל בשביל מה?" חייך אליי בשובבות. הכיתי בו קלות,
"תכין משהו חם לשתות בינתיים, אני עוד מעט אגיע."
ישבנו סמוכים, רגלינו שלובות זה בגופו של זו, אוחזים את הכוסות
בידינו כדי להתחמם.
"הציעו לי קידום." אמר סופסוף. מיד פניתי להביט בו, "איזה
יופי!"
"בחו"ל. לוס אנג'לס, ליתר דיוק. לנהל את הסניף שם, ואולי
בהדרגה את כל המחוז!" אמר בהתלהבות.
"ומה ענית?" שאלתי, נזהרת. עידן הביט בי, בארשת הרצינית שנפלה
על פניי. "זו הזדמנות טובה בשבילי, שירי. את יודעת שלזה
קיוויתי כל הזמן הזה." הוא עצר וחיכה לתשובתי. אבל שתקתי.
"שירי, בואי איתי. אני אוהב אותך, אני רוצה שנהיה ביחד. סעי
איתי." המשכתי לשתוק, פחד גדול משתרש בי. עידן נחלץ ממני וקם,
נעלם בחדר השינה שלנו.
הוא חזר ובידו טבעת עשויה זהב לבן, ובמרכזה משובץ יהלום יחיד,
יפהפה.

"ג'ולי," משכתי את הכלבה הרחק ממחוז רגשותיי, "בואי כבר. בואי
הביתה."
שכבתי במיטתי, ג'ולי לידי על הרצפה, והבית דומם.
ונזכרתי בפניו, ונזכרתי בקולו, ונזכרתי בו. ואהבתי אותו עדיין.
ואוהב אותו תמיד. ובבוקר קמתי, ממשיכה בחיי. התלבשתי במהירות,
מדלגת על הקפה, ומיהרתי לצאת, מפריחה נשיקה באוויר לג'ולי.
צעדתי לעבר התחנה, מתחממת בשמש נדירה של דצמבר בהרי ירושלים.
במרחק קטן התחנה ראיתי את האוטובוס שלי נוסע בלעדיי.
"אוי לא" קראתי והתחלתי לרוץ לעברו - המהירות שמסוגלים כשרוצים
היא מדהימה - אבל זה היה חסר תועלת. האוטובוס הבא יגיע רק בעוד
רק בעוד כשעה ואני כנראה גם אאחר.
ניחא.
התיישבתי ופתחתי את הספר שלי בעמוד המסומן. צל פתאומי הבריח את
השמש הנדירה שחיממה מעליי.
"סליחה," שמעתי קול מוכר שגרם לי להחסיר פעימה, והרמתי מבטי,
"האוטובוס כבר עבר?"

פברואר 2007.