הולך, נכנס לארמון.
צעד אחר צעד על רצפת השיש, יחף. קר.
שובה כל מרצפת אבן, כל צעד.
עוצם עיניים, מדמיין. מכשף.
ממוטט מגדלים, מקים ערים מחדש- משחק אותה אלוהים.
אני
קטנה.
פוסע בארמון ריק,
אין דלתות, ואין תמונות על הקיר.
היינו לוקחים דלי של צבע, אולי שניים,
ושופכים על הכל.
(אבל מה זה כבר צבע בעולם הזה בכלל?)
יודעת שאני אהיה מאושרת רק אם יהיה לי אותך,
את כולך, על השיש.
חושב שהדרך עוד מעט נגמרת,
שפחות קר,
טועה.
חולם, שובה. מקום אחר.
כמה מעט חלומות בטח הקדשת לי בחייך.
עוצר, רואה דמות בלי פנים.
שולח יד שובה, סולח.
שותק, נוגע.
כבר לא ריק,
ציירת תמונה על הקיר.
אני
ריקה.