האדים על החלון משחזרים את אותם הרגעים הבלתי נשכחים שרק הם
חלמו יחדיו.
שעות ערב נעימות, כשהכל ממהר אל יעדו כל אחד בדרכו שלו, נפגשו
בפעם הראשונה ברחוב הסואן.
מבטם הצטלב במן קסם מרתק, בחיוך מבייש, עמדו שניהם נרגשים
בתחנה ההיא, מחפשים מילה שתסביר, תנועה שתעיר, אך הכל קפא, רק
הם בזמן שקיעת החמה, רגע בו השתררה דממה, שקט.  
פוסעים בצעדיהם היומיומיות מרגישים אחד בשנייה, עולים על הקו
שלקח את שניהם אל הלא נודע.
סביבם הכל נדם, שום צווחה לא הפריעה להם בשתיקתם. כמו שני
ילדים תמימים מרוכזים בעצמם, שרק ראו כוכב נופל אחד, ביקשו
משאלתם, רוצים לגעת, אך חוששים לברוח מעט מן המקובל.
קרני שמש אחרונות מבשרות כי סיימו עבודתן, והזמינו את הלבנה
להאיר בערב הקריר שקרב ובא.
קצת נרתעת ומופתעת ישבה מאחוריו היפה מכולן, רוצה אליו, מביטה
בו בפנים מבוישות, חוששות ומסתתרות בכובעה הלבן והמלכותי, אך
במבט של הערצה לא נותנת לו מעיניה מנוחה, יודעת כי איתו תרגיש
הכי בטוחה, והוא שיבין לליבה לא חווה מעולם כזאת הרגשה נכונה
וידע כי היא, היא האחת והיחידה תשכיח ממנו את כל קשייו ותאיר
את דרכו כל יום מחדש.
הם אינם מודעים למתרחש בחוץ, מנסים לזכור כל פרט ופרט מאותו
רגע קסום שנחרט בזיכרונם, נשימותיה הכבדות הולכות ומתחזקות,
מרגיש שמשהו עומד לקרות מהחום שנוצר בין השניים, ועל חלונות
האוטובוס מצטברים להם עיגולי אדים קטנטנים שמטשטשים עוד יותר
היכן הם נמצאים.
לפתע זה רק הם במחשבות של עצמם, מתפללים לדרך שלא תיגמר לעולם,
ואף פעם לא חשבו שיגיעו לרגע בו יזהו את מי שעליו תמיד חלמו
שישלים אותם לחלק הכי מיוחד בכל הקיים. נולד לו אור חדש לעולם.
ללא מילים, ללא דחיפות, ללא אי נעימויות, רק הם היו שם, טהורים
עם עצמם, נרתעים מלהיות ראשונים המומים מהמצב. הוא קם לעברה
זקוף אך מתגונן, חושש להתקרב, לצעוד את הצעד הראשון בדרכו
החדשה והמוארת ביחד איתה. המילים חסומות, השפתיים אינן הוגות
כל רחש, נשארת ישובה, למרות שיודעת כי זאת התחנה האחרונה. כף
רגלו הרועדת נחה על המדרכה והנה היא שטה על פניו, מרגישה כמו
רוח לא יכולה לעצור עצמה, מסיטה מבט לאחור אליו ההולך בצעדיו
המהירים אחריה, טועם מריחה, אך דרכיהם נפרדות לעת עתה. "אולי
אני רק מדמיינת אותו", "אולי אין בי אומץ להפריע לה". במחשבות
מהורהרות ובצעדים כבדים התהלכו השניים כל אחד לדרכו. שתי דרכים
נפרדות מנוגדות אחת לשנייה באותה שדרה חשוכה, הרגע בו אבדו להם
שני כוכבים בשמיים. החל להיות קריר ורוח קלה דגדגה בצמרות
העצים, העלים כיסו את שביליו באותם ימי סתיו סגריריים שחלפו
להם בשבועות ובחודשים בהם חיפש אחריה ללא שווא. היה חוזר מדי
יום לאותו רחוב בו עמד וראה בה לראשונה, לבו החל לפעום בקצב
מסחרר מיד כשהיה מתיישב באותו מושב בו ישב אז בכדי להיות קרוב
אליה. בדרכו חזרה היה לוגם אחר אותם שברירי טעם, מריח שערה
החלק, מתהלך בימי שמש חמים בהם השמיים הזכירו לו את עיניה וידע
כי יום אחד ימצא אותה גם בעוד שנים.
אך היא אינה שייכת עוד לאותה תחנה, באותה תקופה עברה דירה,
ובדרכה החדשה מצאה פינה במרפסת קטנה בה ישבה וציירה את אשר לחש
לה לבה. הרגישה בכפות ידיו העדינות וברגליו הרועדות, באותם
הרגעים שלא הייתה בטוחה במתרחש סביבה. בלילות קרים ישבה סביב
התה הרותח, עטופה בצעיף ובמעיל חם, בחוץ טיפות גדולות של גשם
יורדות ומנקות את השדרה לקראת השמש החמימה שתאיר ליום הבא.
תמיד הלכה לפי לבה, ראתה הכל מתוכה, שרטטה על אדי חלונה את
דמותו של בחיר לבה. בכל פעם כשלבה הרגיש חום ואהבה פשוט ציירה
מה שראתה. כך התהלכה במשך שבועות וחודשים ברחובות ההומים, בין
כתלי בתי מגורים צפופים וחנויות נודדות, בימים קרים בהם הייתה
מציירת את דמותו באדים שהיו מיד מופיעים על כל חלונות הראווה
בעיר. ושם הייתה יושבת ומחכה על הספסל המואר בקצה השדרה, תמיד
ידעה ללכת בדרך הבטוחה, מלאה באור, חום ואהבה.
בבוקר אחד בו השמש הסתתרה והעננים החליפו את תפקידה, יצא
לחנויות השדרה והחליט לעבור בכולן למצוא רמז למה שאהובתו לבשה.
גשם החל לרדת ושטף את כל הרחובות, קור עז התמקם לו על חלונות
הראווה ונשכב לנוח בחיק ענני החום. היא שלא פספסה אף לא יום
אחד, פסעה בין כל חנות ושרטטה את פניו בזכוכיות הראווה. כלה
שבדיוק חלפה ממולו, הסבה את תשומת לבו ודמיין את היפה מכולן
בכובעה הלבן במקומה. לפתע, פעימות לבו החלו להתחזק, אותה תחושה
שהרגיש לפני כשנה מתפשטת לכל חלק בגופו. מיד החל לחפשה, שאל כל
איש שראה, אך אף אחד לא נענה, כולם עסוקים בריצה.
המשיך בדרכו במורד השדרה כשפתאום ראה מרחוק בין כל האנשים דמות
לבנה. נדמה לו כי בכל פעם שהוא מביט לעברה, רואה את אהובתו
לבושה בשמלה לבנה וזר פרחים סגול בידה, אך פעם אלה היו מכונית
לבנה או קורת עץ לבנה, משהו משך אותו. כשהביט בחלונות הראווה
ובאדים שמכסים אותם נזכר באותו רגע באוטובוס בפעם הראשונה
והאחרונה כשנפגשו, באותם ימים ראשונים של הסתיו, כשאדים החלו
לכסות גם כן את חלונות האוטובוס, ונזכר באותו זמן כשפניה של
אהובתו הוסתרו בכובעה העדין והלבן, הניחה את כף ידה הרכה והחמה
על חלונה. זכר במיוחד את קווי אצבעותיה הרכות שנמסו בקור
החלון. תמיד ידעה היכן נמצאת, אפילו כשלא ראתה, הרגישה מתי
לצאת.
הכובע הלבן צועד במרחק של כמה חנויות ממנו בקצב מהיר, אך עוצר
לרגע על יד כל חנות. מבחין בכל מיני צללים שקשה לו לזהות על
חלונות הראווה. סימנים שיותר ויותר מוכרים לו ככל שקצב הליכתו
מתגברת וצעדיו גדלים. מרגיש כי זאת היא, האחת שסחפה אותו וכל
החיפושים אחריה נאספים לרגע אותו חלם בכל לילה, בכל מקום בו
התהלך דמיין את פניה וידיו מחזיקות בה קרוב אליו, שלא תברח.
שתישאר עמו לעד.
מצטער בעיקר שלא שאל את שמה, אך מעולם לא הרגיש כמו באותו יום
מיוחד. כולו היה משותק.
רצה לצעוק בכל הרחוב שכולם ישמעו ואפילו היא תשמע ותפנה את
מבטה לאחור, אך הגשם החל להתחזק, רעמים הצטרפו גם כן. כולם רצו
תפסו מכסה, רק היא מתהלכת בשלווה, בריח שעוד זכור לו, ביופי של
עצמה.
חנות ועוד חנות והציור מתחיל להיות ברור עוד יותר, למרות הגשם
השוטף משהו נשמר, משהו מוכר. מתחיל לרוץ בין השלוליות וכבר
כולו רטוב. מזהה בצללית כף ידה, שחלם על מגעה, מרוחה על חלון
הראווה והוא בטוח שזאת אהובתו. כובעה הלבן מתהלך אט אט, בכל
חלון ראווה חתמה את כף ידה בתוך ענני החום, אצבעותיה הדקיקות
עוד נושאות את ריחה כמו בחלום. כמו בפעם הראשונה.
היא מציירת אותו, כולו נרגש, דמעות של אושר זולגות מעיניו
מתייחדות יחד עם טיפות הגשם שחלקן הופכות לטיפות ברד, חובטות
בו בחוזקה תוך כדי הריצה. היא עדיין רחוקה. לא מוכן לאבד אותה
שוב, בכל כוחו צועק שתעצור, בגדיו נקרעים עם כל המים שספגו,
רגליו נחבטות ובתנועה קלה אחת מועד ומחליק על המדרכה. באמצע
השדרה מוטל בין השלוליות, מרים את הראש ורואה כי היא מתרחקת,
הכובע הלבן כבר מטושטש בין טיפות הגשם, אך הוא אינו מוותר.
מזהה את המקום המוכר לו, התחנה האחרונה בה הוא יורד. רחוב אחד
החותך את השדרה מפריד בינו לבין אהובתו, מבחין באוטובוס שעומד
לעבור על מעבר החצייה ולעכב אותו, ואם ירוץ יותר מהר, יוכל
להספיק את הנסיכה בכובע הלבן. בעודו מאבד את קולו וחבול
מנפילתו, רץ בכל כוחו, בגדיו הרטובים מקשים עליו אך הוא נזכר
באותם רגעים כשהאוטובוס עצר בתחנה הסופית. הוא רצה להישאר לשבת
באותו מושב, להמשיך להרגיש בנוכחותה, להתבונן בעיניה שקראו
אותו מבפנים ולהישאר כך לנצח נצחים. היא הרגישה במשהו שעומד
לקרות, כלב הנחייה שלה עצר אותה לפני שעמדה על שפת המדרכה
במעבר החצייה, לחצות את הרחוב להמשך השדרה. הניחה את כף רגלה
הרועדת מקור על שפת הכביש, אך לפתע אותו קו אוטובוס עצר על
מעבר החצייה והיא נאלצה לחזור בצעדה. הרצון של שניהם התגשם,
האוטובוס נעצר. השתררה דממה, שקט. הכל קפא. ידיו הקרות
והרועדות החזיקו את לחייה, שרטטו את תווי פניה, מיששו את
עיניה, רק הדמעות שעוד נותרו חמימות מהתרגשותו שהספיק, לא
הפסיקו לזלוג מעיניו, מצאו מנוחה כשנמחו על ידה, ליטפה
באצבעותיה המוכרות את שפתיו הנוגעות, אחז בכף ידה החמה,
בנשימות כבדות שילב את ידו בידה. ונשק לה ברגע שלא ישכח.

רק ילד קטן שהתיישב לו באותו האוטובוס שנעצר, בדיוק במקום בו
ישבה, צייר לב קטן על אדי החלון.
באותו רגע ידעו כי מצאו אחד את השנייה והגשימו חלום.