היא הייתה יפה, פניה מנומשות.
שאלתי אותה: "מה תבקשי, ילדונת"?
היא ענתה לי: "חיים ארוכים ויפים".
את כל חיי הענקתי לה.

תלתליה ארכו, וגובה התארך מעט.
אותה שאלה: "מה תבקשי, רכתי"?
תשובתה שונה: "בובה אבקש, שאוכל לשחק".
את כל כספי השקעתי בבובות בשבילה.

חלק הזמן. שערה אסוף בצמה, גופה - גוף של נערה.
"ומה תבקשי הפעם, נערתי"?
"אהבה אני רוצה, מישהו לנשק".
מה לא עשיתי בשביל למצוא לה את החבר המושלם, ומצאתי.

עיניה נעשו ירוקות, והיא כבר איננה ג'ינג'ית.
חיוך מסולסל נשלח אליה מהשולחן ליד.
ואני כבר מבוגר, אך בעל ניסיון
מביט בתמונה של החתן והכלה על השולחן.
"מה יש לך לבקשני, אשה יפה"?
תשובתה הייתה: "ילדים אני רוצה, לפני שיהיה מאוחר".
את הביציות הטובות ביותר בחרתי לה.

לאחר שנים רבות, פגשתי בה שוב.
פניה רציניות, אמהיות.
"מה ברצונך"?
"אושר לילדי ולנכדי, שיהיה להם רק טוב".
אכן, נשמעת כמו סבתא כשרה, אך בקשה - היא בקשה.
את שארית כוחותיי נתתי להם.

בחלוף הזמן, פניה מקומטות ושערה הלבין מרוב שנים.
היא שוכבת במיטה, ילדים מנומשים רבים מתרוצצים סביבה,
מחוייכים.
"מי אתה"? היא אוזרת כוח ושואלת בקול חלוש וצרוד.
בחיים לא חשבתי שאראה את הילדה המנומשת ככה.

סיפרתי לה את האמת, "אני הגורל, האחד והיחיד; מה ברצונך"?
תשובתה הדומעת הייתה: "מנוחה, מנוחת עולם; מוות; חייתי
מספיק".
סימנתי לה שאין דרך חזרה ושאלתי אותי אם היא בטוחה.
היא הנהנה בראשה ונראתה מסופקת.
עצמתי את עיניה, בפעם האחרונה.

מוות; זה מה שנשאר לי לתת.