זה כאילו אני בתוך חדר קטן, לבן, נקי וריק והעניין היחיד שאני
יכולה למצוא זה בדברי אמנות של אחרים. לכולם יש השראה חוץ
ממני. מתוכי כלום לא בא. בתוכי שקט.
אני דף נייר לבן ואין לי דיו לכתוב אתו, אין לי דיו לכתוב אתו
אפילו נקודה בסוף המשפט, בסוף הדף.
אין לי כלום.

הדרך היחידה להשיג דיו הוא ללוות אותו, והדבר היחיד שאפשר
לכתוב הוא העתקה של מה שכתבו אנשים לידי ואז הדף שלי יהיה מלא
במשהו שכתוב כבר אצל מישהו אחר- זה לא יהיה אמתי. זה לא יהיה
מקורי.

המוזה שלי פרשה את כנפיה ועפה לה רחוק ואני תוהה אם היא
מתכוונת לחזור, כי ניסיתי לחפש אותה ולא מצאתי ולו רמז למקום
הימצאותה. והכול חוזר על עצמו, טכני ואוטומטי ואי אפשר להגדיר
את זה כ"חיים", אלא רק כ"הישרדות". וזה כ"כ משעמם...

שום דבר כבר לא מעניין ואפילו הדברים שפעם נראו הכי חשובים
בעולם נראים כ"כ שוליים, ומה שרציתי שיקרה כבר לא משנה יותר.
העולם איבד את צבעיו, מכר את נשמתו למלנכוליה לא מתוקה בכלל,
כי גם טעם הוא איבד.
הכאוס שולט בכל והתוהו חוגג, ושום דבר כבר לא נראה כמו פעם.
וכן, יש את הרגעים שהכול עובר והכול בסדר שוב, כשאני מדברת עם
מישהו שאני אוהבת, עם חברה טובה.
אבל אחר כך זה חוזר: השטחיות מציפה כל איבר בגוף והבנאליות היא
אינסופית.

(נכתב לפני המון שנים, בסביבות גיל 15, אז נא להתייחס בהתאם
;-) )