אנורקסיה בגיל שתיים עשרה. מי היה מאמין? ימים ולילות, לילות
וימים אני מנסה לחשוב למה זה קרה לי. מה גורם לילדה חולמנית,
חביבה ומאוד מאוד רגישה לרצות לאכול את הגוף שלה. כמה אפשר
לענות את עצמי בשאלה הזאת? כנראה שהרבה. האם אני אגיע מתישהו
לתשובה? לא נראה לי.
אז את מי להאשים? את אימא, שזכורה לי עסוקה בדיאטות כל הילדות
שלי, אוכלת סלט קטן בזמן שאבא אומר לה "את חייבת לאכול משהו,
את תתעלפי"; שהייתה מטיפה לי לא לאכול יותר מדי; שאמרה לי שאני
נראית בסדר, בזמן שאני חשבתי שנראיתי מהמם; שראיתי איך הרזון
הוא עילאי ונערץ בעיניה; שהייתה עסוקה באיך לסתום את הפה
ולאכול כמה שפחות עוד מגיל העשרה; אולי היא האנורקסית האמתית?
את הרקדניות בקליפים של אם.טי.וי, את השחקניות ההוליוודיות, את
הדוגמניות? אלה שהיתי עומדת שעות מול המראה; בוחנת אם אני רזה
כמותן או שאני צריכה לרדת עוד קצת; שהופיעו לי מול הפנים, יפות
מאושרות ורזות, כל פעם שפתחתי טלוויזיה; שלא משנה כמה רזה
הייתי, עדיין הייתה אחת מהן שהייתה יותר רזה ממני; שהייתי
מאושרת כל פעם שהתפרסמו בעיתון נתוני גובה ומשקל של אחת מהן,
הנערצת ביותר או האלמונית ביותר, רק כדי לחשב לפי ה-BMI לאיזה
משקל אני צריכה להגיע כדי להיות כמו אותן נשים מפורסמות.
ואולי את עצמי? ואולי רק את עצמי?
שהרסתי במו ידיי, פי וקיבתי את הגוף שלי? שלא הייתי מספיק חזקה
להודות בחולשה שלי, שאני לא איזה פאקינג כוכבת על משער של
מגזין, שאני אנושית ושכבן אדם אנושי וחלש אני צריכה לאכול? אני
זוכרת איך אמרתי לעצמי שאני אוכל רק אם מישהו יהיה לידי, רק
בשביל לצאת בסדר, חשבתי למנוע מעצמי את הצורך הזה לכל החיים.
לא הסכמתי לאכול בשביל עצמי, ה"אני האנורקסית" לא נתנה לי
לאכול, הרעיבה אותי. שנאה עצמית? הקרבה עצמית?  אולי בכלל
הערצה עצמית? אולי כל כך הערצתי את עצמי, חשבתי שאני עילאית,
נשגבת, לא כמו שאר האדם: לא מחרבנת, לא אוכלת, לא תלויה בצרכים
פיזיים.
קשה להאמין למחשבות המטורפות שעברו לי בראש. איך הגעתי לדרגה
כזאת של טירוף. ובגיל שתיים עשרה, בפאקינג גיל שתיים עשרה;
אפילו לפני הגיל הזה, עכשיו כשאני נזכרת, כי ביום הולדת שתיים
עשרה שלי כבר הייתי ממש בתוך הבוץ, מה שאומר שזה התחיל כבר
לפני.
אני זוכרת איך רציתי למות. פשוט למות. להיעלם. העדפתי למות
מאשר לאכול. מה חשבתי? שאני פאקינג איזה דמות נעלית, כמו
היהודים שהעדיפו למות על קדושת השם, רק שאני רציתי למות על
קדושת הרזון. הרבה שנים לא רציתי להתעסק בזיכרונות האלה,
הדחקתי אותם כל כך עד שהתחלתי לתהות, איפה הייתי בכיתה ו'. ואז
שוב, בכיתה ח', הרגשתי כאילו השנים האלה לא היו קיימות,
השתדלתי כל כך למחוק את המחלה הזאת מהלקסיקון שלי, להכחיש את
זה שזה קרה לי, עד שלא הבנתי לאן נעלמתי בתקופה הזאת. כמו
שמנסים להוריד כתם מבגד עם אקונומיקה, ובטעות מורידים גם מהצבע
של הבגד, ככה מחקתי את המושג אנורקסיה מהזיכרון שלי, ואתו
נמחקו גם שנים משמעותיות, שאמורות להיות השנים הכי אינטנסיביות
בתהליך ההתבגרות, מהזיכרון שלי. גם הסובבים לי עזרו להתכחשות
למחלה: הדיבור על אותה תקופה היה בבחינת טאבו בבית - אז זה הקל
עליי, בדיעבד אני מתחרטת. העיסוק בטראומות העבר, העמידה
המוחלטת מולן ללא פחד, היא הדרך היחידה להשתחרר מהן ואילו
ההדחקה מביאה לכך שבסופו של דבר הן יצאו החוצה מכל מיני דלתות
צדדיות, יכרסמו בניסיון האושר שלך, כל פעם שנראה לך שכבר המשכת
הלאה ואתה מתקדם לאנשהו בחיים. עד היום אני לא מצליחה לדבר על
זה עם אף אחד, אבל זאת עדיין התקדמות בהתחשב בעובדה שפעם לא
הייתי מסוגלת לחשוב על זה, דבר שבשנה האחרונה אני לא מפסיקה
לעשות כל יום. קבוצות החברים השתנו, כך שאף אחד לא ממש חושד
במשהו, מה שלא מפתיע, כי אני לא בדיוק נראית אנורקסית לשעבר.
בבית עדין מתעלמים מהעניין, מחמיאים לי כל פעם שאני מרזה קצת,
וזה עושה לי צמרמורות, כי למרות שזה בדיוק ההפך, זה מזכיר לי
את התקופה ההיא.
באיזשהו מקום, כשאני ממורמרת במיוחד ובא לי להכאיב לעצמי,
אלוהים יודע למה אני נהנית כל כך להכאיב לעצמי, אני חושבת על
זה שאפילו פה נכשלתי. אין מה לעשות, אני כישלון, אפילו בפאקינג
מחלה הדפוקה הזאת, ימח שמה, לא הצלחתי. אימא שלי חושדת שיש לי
ADHD, הפרעת קשב וריכוז. פעם היא הייתה מציקה לי ללכת להיבדק.
אולי זה נכון, כי אני אף פעם לא מסיימת דברים שהתחלתי. גם את
האנורקסיה לא סיימתי. אני כל כך דפוקה שאפילו להיות דפוקה עד
הסוף אני לא יכולה.

וההרגשה הזאת שאני רוצה למות, אני לא יודעת מה לעשות אתה, היא
לא עוברת, הולכת וחוזרת כל הזמן. יש ימים שהדבר היחיד שמקל עלי
הוא לדמיין רובה שיורה לי בראש. אני עוצמת עיניים ומדמיינת את
הראש שלי מתפוצץ. אולי הכול זה בחירה שלי ואני בוחרת לשקוע
לתוך זה. אולי אם אני אגיד לעצמי "חלאס! צאי מזה!" אני אוכל
לצאת מזה מיד. אז למה אני בוחרת לסבול? שעמום? מזוכיזם? לפעמים
אני נהנית להגיד לכולם איזה רע אני מרגישה. לפעמים אני נהנית
להיות המשוגעת; לפעמים אני נהנית להיות המדוכאת; לפעמים אני
רוצה למות. רוצה לעשות הרבה סמים, המון, מכל סוג. רוצה להכאיב
לעצמי, להרע לעצמי, לא רוצה להיות מאושרת. אנשים דכאוניים לא
רוצים להיות מאושרים, הם רוצים להיות אומללים, שיקרו להם הרבה
דברים רעים, שהרבה אנשים יכאיבו להם, ככה יש להם לגיטימציה
לדיכאון, לכאב הגדול הזה שמרגישים בכל שנייה ושנייה.
בא לי להגיד "די! תפסיקי לשנוא את עצמך!" ומאותו רגע פשוט
להפסיק לשנוא את עצמי, בלי קשר לאיך שאני נראית.
פעם הייתי מתעסקת בלהסתיר את העובדה שהיתי אנורקסית פעם. עכשיו
בא לי שכולם ידעו, בא לי לעלות על הבניין הכי גבוה בתל אביב
ולצעוק "הייתי אנורקסית!!! נלחמתי על הרזון!!! שקלתי שלושים
קילו!!!" גם כי אני רוצה להשתחרר מזה כבר, רוצה להוציא את זה
החוצה, רוצה להקיא את כל הזיכרונות שנעולים בי כבר המון זמן,
וגם כי נמאס לי שאנשים רואים אותי בתור שמנה, רואים את השמונים
קילו שלי ומתייחסים אלי בתור שמנה. כל פעם אני מגלה שמאחורי
הגב מישהו קורא לי שמנה, קוביצה, גוש שומן וזה כל כך מעצבן
אותי, אם הוא רק היה יודע... אם הוא רק היה יודע איך נלחמתי על
הרזון, איך התאמצתי להיות רזה, איך הייתי רזה, אפילו יותר
מדי...
אבל אף אחד לא יודע, אף אחד לא מבין. מי שלא מכיר את האנורקסיה
לא מכיר אותי. דהיינו, אף אחד לא מכיר אותי. קשה לי עם זה
שאנשים רואים אותי ורואים מישהי שמנה, לא יודעים שזה קרה
"בטעות", חושבים שאני כל החיים מתפנקת עם גלידות ושוקולדים. אף
אחד לא מכיר אותי, כי אני בעצם רזה מבפנים. כמו האנשים האלה
שהיו שמנים פעם ורזו, אבל עדיין מסתתר בהם איש שמן שרוצה לצאת
החוצה, ככה בי מסתתרת ילדה רזה שאף אחד לא מכיר, ואף אחד לא
יוכל להכיר אותי באמת עד שאני אהיה רזה שוב ויחזור להיות אותה
ילדה שאני.
כבר שנים שאוכל הוא המפלט שלי, המקלט לשים בו את הראש. החבר
הכי טוב, האויב. רע לי, כואב לי, ריק לי, בא לי לצעוק - אז אני
אוכלת או שאני עושה דיאטה ומפסיקה לאכול. כל פעם משהו אחר. פעם
זאת הריקנות הזאת שצועקת לי מבפנים, שגורמת לי לחפש מטרה
בחיים, אז אני מפסיקה לאכול, חושבת שזה יעזור, חושבת שאם אני
אהיה חמש קילו פחות אז אני אהיה מאושרת. אני מגיעה למצב שאני
שוקלת 37 קילו ואני לא מאושרת ואז אני אומרת לעצמי "למה את לא
שמחה? תהיי שמחה? רזית, הצלחת להגיע למשקל שרצית." אבל זה אף
פעם לא מספיק, אז אני יורדת עוד קילו, מנסה בזה לתלות את
האושר,למצוא את המטרה בחיים.
אני רוצה להשתחרר מזה, יותר מכל דבר אחר בעולם אני רוצה
להבריא. רוצה לאכול כמו בנאדם נורמלי, בלי לחשוב, לאכול מתוך
רעב ושובע. אני רוצה להמשיך הלאה, כבר שבע שנים אני תקוע באותה
נקודה. שבע שנים רעות, מקוללות. אני רוצה לחיות. אני לא חיה.
הימים הם רק אוסף של ניסיונות הישרדות בשבילי. אני באמת רוצה
למות. נראה לי שהמוות זה הדבר היחיד שישחרר אותי, שיגאל אותי
מהרגשות הרעים שאופפים אותי כל הזמן.