זה לרצות למות. זה לעבור כביש בעיניים עצומות, לקוות שמכונית
תדרוס אותך. זה לעשן כדי להרגיש טוב, אבל לא להרגיש כלום בעצם.
זה לפחד, כל הזמן, בכל רגע ורגע נתון בחיים. זה להסתכל על
המראה ולבכות. זה לחשוב שאף פעם לא תצליח, להיות בטוח ששום דבר
טוב לא יכול לקרות לך וכשהוא סוף סוף בא, הטוב הזה, רגע שבו
אתה מבין שהחיים שלך לא כל כך גרועים אחרי הכל, שאתה מרגיש
מאושר, לא לדעת איך להכיל את התחושה הזאת, לפחד ממנה, לא לדעת
איך לפעול מתוך התחושה הכל כך לא מוכרת הזאת. זה לדפוק את הראש
בקיר, לריב מכות עם עצמך, להכאיב לעצמך, לחזור אל הכאב, התחושה
המוכרת והטובה.
זה לדחוס לעצמך כמויות אדירות של אוכל, כמויות שאף אדם נורמלי
לא היה יכול להכיל, אבל אני לא נורמלית, לא הייתי ואף פעם לא
אהיה. זה להסתגר בתוך עצמך, כי אף אחד לא מבין אותך. לא לדעת
איך להביע במילים את כל החרא שאתה מרגיש. זה אי שקט, חוסר נחת,
לקום, לשבת, להדליק סיגריה, לכבות אותה, לאכול משהו, להדליק
טלוויזיה, לנגן, לשמוע מוסיקה, להתעורר באמצע הלילה, לפחד.
חרדה עמוקה, פחד תהומי. ממה שקורה, ממה שיקרה.

זה אף פעם לא להרגיש טוב. לחיות את החיים כאילו הם קו שמקשר
בין המון נקודות של סבל. הכול מורכב מחלקיקים של סבל, כל העולם
הזה, כל העולם שלי. זה לדעת שהשינוי הוא בפנים, לעבור מקומות,
להכיר אנשים ולקחת רק את עצמך לכל מקום, בלי כל יכולת לשנות את
האווירה האפורה בחיים שלך. זה לשמוע שיר שעושה לך רע עוד ועוד
ועוד- וליהנות. ליהנות מהדיכאון, לצלול לתוכו, לשקוע. זה לרצות
למות. זה להסתגר בבית, לאכול, לישון ולראות טלוויזיה מטומטמת,
סתם כי אין כוח להתמודד עם העולם. זה לברוח לחלומות רחוקים,
לדמיין חיים אחרים, שבהם היה יכול להיות לך טוב. להיזכר בילדות
ולהגיד שהית מאושר. לחזור אל הנקודה בה הכל התקלקל. בה אתה
קלקלת הכל. הרסת הכל.

זה לפחד שכולם יעזבו אותך, גם אתה היית עוזב את עצמך אם היית
יכול. זה לא להיות מסוגל לדבר על מה שכואב לך באמת, עם אף אחד,
גם לא עם שני הפסיכיאטרים וארבעה פסיכולוגים. זה לעבור ממשבר
למשבר, לדעת שאין לך תקווה, שאתה נולדת בשביל להכאיב לעצמך. זה
לרצות שיהיה לך רע, הכי רע שאפשר, לדאוג שיכאב לך, בלי שום
יכולת להתמודד עם ההתרגשות של האושר. אושר פירושו פחד של תחושה
חדשה, לא מוכרת. זה לדעת שאתה בעצם זה שגורם לסבל שלך, בלי
יכולת להשתמש במידע הזה בצורה מועילה, בלי לדעת לנצח את ה"אני"
שעושה לך רע.

זה, אחרי הכול, להודות שהדיכאון הוא כבר חלק ממך, ואם הוא
יעזוב אותך תאבד חלק עצום מחייך. להכיר בעובדה שהרע עושה לך
טוב, ושאתה בעצם רוצה להישאר מדוכא. אחרת, מה יהיה? שעמום אחד
גדול, ריק אחד גדול. עדיף להיות מדוכא מאשר ריקני.
ועדיין, כאב זה כאב, גם אם אתה רוצה בו אתה סובל ממנו, זה
לרצות למות.