מיטות חולים בכל מקום, קירות לבנים, מדים לבנים, חלוקים לבנים.
קשה לילד קטן להבין את זה, כשהוא הולך עם סבא בבית חולים. 'כל
העומד מלפניי, מאחוריי ומצדדיי הוא חולה'.
סבא לקח אותי בין החולים, בין אנשים בוכים, אנשים שמבקרים את
אהוביהם. אבות שוכבים על המיטה, מרגישים חסרי אונים, אך בכל
זאת מחייכים וצוחקים עם ילדיהם, להראות שהכול בסדר. סבא לקח
אותי אל מחוץ לתמונה שהתחילה את קץ תמימותי כילד, התמונה בה
אבא שוכב במיטה, אימא מחבקת אותו ובוכה עליו והוא פונה עם ראשו
לכיווני ומסנן חיוך (ממש כמו האבות שראיתי בדרך משם). לא שמעתי
מה הוא סינן לאימי, אך אני בטוח שזה היה משהו בסגנון "מותק,
הילד פה. תהיי חזקה", כי באותו רגע היא הרימה את ראשה, מחתה
דמעותיה והסתכלה אלי עם חיוך גדול. מזויף. אחרי כמה דקות של
שהייה עם ההורים, חיבוק מאבא, אימא. סבא הודיע רשמית ש"אבא שלך
עייף, עבר עליו יום קשה. בוא,אני אקנה לך גלידה".
ואז המסדרון. החדרים מהצדדים. 'כל העומד מלפניי, מאחוריי
ומצדדיי הוא חולה'. וסבא לוחש לעצמו "החיים, סתם עוד מחלה
סופנית". שאלתי אותו מה אמר והוא ישר השיב שכלום, כלום, הוא
סתם דיבר לעצמו. ריחמתי עליו. הוא איבד את סבתא. עוד לא הבנתי
מה המשמעות של לאבד את אבא, ידעתי שזה יכול לקרות ושיהיה קשה,
אבל לא ידעתי כמה. הייתי ילד קטן, ואבא הרגיע אותי עם החיוך
שלו. אבא חייך, אימא חייכה. הכל יהיה בסדר.

סבא קנה לי גלידה. חזרתי אתו הביתה, שם חיכתה גם הדודה,
מחייכת, מחבקת. סבא לקח אותה לשיחה קטנה, אני הלכתי לשחק
במחשב. איך אני אמור להרגיש? חשבתי.

הקולות של המשחק אפפו אותי. הרגתי עוד חייל.
נוספו לי 5 נקודות.