יאללה, לכתוב את המונולוג הציני שחשבתי עליו...
איך אני מתחיל? אממממ
בוא נתחיל בתיאור חיצוני של עצמי. אבל לא משהו בנאלי. אני חייב
למצוא דרך חדשנית ומיוחדת, כזו שתגרור תגובות בנוסח
"ג-א-ו-נ-י!" או "פאק אתה מוכשר".
תחשוב תחשוב תחשוב תחשוב
רגע!
אולי, "הקליפה שלי - נעלי Converse All Star שחורות, ג'ינס
Levi's 501 קרוע, חולצת FOX מרושלת, צמידי בד, ספטום ושיער
ארוך"
רגע, פאק!
אני בכלל מעתיק משיר של Tool ומ"American Psycho" של Bret
Easton Ellis
Delete Delete Delete Delete
או שבעצם זו מעין התכתבות עם היצירות הנ"ל, וככה הקוראים
יבחינו בטעם המוזיקלי והסיפרותי המשובח שלי?
Ctrl+Z Ctrl+Z Ctrl+Z Ctrl+Z
כן, זה טוב ככה... אני גם אוהב את זה שאני כותב את המקשים
שלחצתי עליהם, זה נורא שובר מוסכמות, וגם את זה שאני כאילו בלי
לשים לב מעביר את תהליך החשיבה באמצעות "זרם התודעה", אבל אסור
שזה יהיה מודע לעצמו, זה צריך לצאת באופן טבעי. אבל רגע, מה
שאמרתי עכשיו לא הופך את זה ל

להפסיק משפט באמצע זה כל כך חזק, זה כאילו מעביר מסר כזה של
"שום דבר לא משנה, לא איכפת לי מכלום ובטח לא מחוקים כלשהם",
וזה בדיוק המסר שאני רוצה להעביר, כי זה אני. אני לא זקוק
להסכמתם של אחרים ולא איכפת לי ממה שהם חושבים, או לפחות זה מה
שאני אומר לעצמי. האמת היא שמידת שביעות הרצון שלי מחיי ומן
האמנות שלי אינה נמדדת בקריטריונים רלוונטיים, אלא נעה בסולם
שבין אחד לחמש, כאשר חמש מציין חזק ואחד מציין חלש. כאשר אני
כותב קטע מצחיק, אני מצפה לראות בתגובה בין שש לעשר אותיות ח'
מחוברות יחדיו. אם אני לא מקבל את זה, אני נתקף תחושת החמצה
שאינה ניתנת לסיפוק. אני מרגיש כאילו נפער בי חור שיוכל להיסתם
רק אם אסתובב ברחוב עם חולצת הRadiohead שלי ואקלוט בזווית
העין מבטים מלאי הערכה. אם אני מראה לאמא שלי קטע שכתבתי והיא
אומרת לי שהוא טוב מאוד, אני אומר לה "אוקיי, את זה אני כבר
יודע, השאלה היא האם היית שמה אותו ברשימת היצירות המוערכות
שלך?". אם היא לא מסיימת את הביקורת שלה ב"חימשתי", אני רץ
לחדר, טורק את הדלת ומפסיק לדבר איתה.

אני מבלה ימים שלמים ללא אוכל ושינה בניסיון לחשוב על סלוגנים
איזוטריים, אוונגרדיים וסרקסטיים, אשר יכילו קורטוב של הגות
אקזיסטנציאלית וייראו כאילו נכתבו בספונטניות מומנטרית. ככלל,
אני משתדל להשתמש במילים לועזיות רבות ככל האפשר, גם כאשר יש
להן חלופה מדוייקת ופשוטה בעברית. במקרים בהם אני שומע אדם אחר
משתמש במילה גבוהה שאינני מכיר, הדם נעלם במהירות מפניי, כפות
ידיי מתחילות לרעוד ואני מרגיש כאילו שאני עומד להתעלף. אני
נרגע רק כאשר אני מגיע הביתה, פותח את המילון המונח בקביעות
ליד מיטתי וממלא את החסר. אין טעם לציין שבהקדם האפשרי אדחוף
מילה זו לשיחה ואגלה זילזול תהומי במי שלא יכיר אותה.

אני מתעב אנשים טיפשים ונהנתניים שאינם מעריכים אמנות טובה.
אני מרגיש שאין אף אדם בסביבתי שאיתו אני יכול לנהל שיחה
רצינית על פילוסופיה ועל הדברים החשובים בחיים, אך בתוך תוכי
אינני באמת מעוניין בכך שכולם יהיו אנשי רוח משכילים. למרות
שלעולם לא אודה בכך, אני מעדיף את המצב הקיים אשר מאפשר לי
להרגיש מיוחד ועליון. אם כולם יהיו טבעוניים, איך אוכל לשבת
במסעדה ולהחמיץ פנים בזמן שהשאר אוכלים המבורגרים? אם אני עושה
את הדבר הנכון והמוסרי אני מצפה לפחות לקצת הכרה בכך.

אני מודע לכך שהעולם הוא מקום קר ומנוכר. מקום מלא סבל, אכזבות
וחוסר משמעות משווע, אבל בכל זאת אני מרגיש שאם רק היו לי כמה
מנויים לדף יוצר הייתי יכול להיות שלם. אפשר לחשוב שביקשתי
המלצת מערכת...

                                       [הוסף יצירה]