פגשתי אותה בדיוק לפני ההתמוטטות.
מלאך שה' שלח כשראה שהחיים משיגים אותי, שאני לא מצליח להיאחז
בהם.
היא הגיעה אליי כמו קרן אור בחלום בלהות שחור,
היא הצילה אותי משממת החיים, כמו גיבורי האגדות שסיפרו לנו
עליהם בילדותנו.
נכנסה לי לתוך החיים בסערה, סערה שרק לב אוהב מבין את עוצמתה.
החיים האפלים וחסרי התוכן שרק חיכו לסיומם קיבלו משמעות חדשה,
קיבלו סיבה להמשיך.
ואיזו סיבה טובה יותר מאהבה?
אותו רגש שיכול לשנות עולמות, שאנשים נלחמים ומתים למענו.
אותו הרגש שיכול לבנות חיים שלמים ובאותה מידה ברגע אחד לרסק
את המציאות.
להשאיר אותנו חסרי כל, חלולים וריקניים.
ככה זה אחרי סערה,
נשאר פתאום שקט, שקט ארור.
ורק אני עמדתי בלב הסערה ולא הרגשתי מה קורה מסביבי.
היא עטפה אותי וחיבקה אותי.
ועכשיו כשעזבה, השאירה מאחוריה רק הרס.
ואני, אני עדיין מתקשה לקלוט איך הסערה היפה שלקחה אותי בחיקה
פתאום נעלמה והשאירה מאחוריה חורבן.
החורבן הגדול מכולם, הרס שלא ניתן לתקן,
שיברון של לב.
את חלקיקי הלב המרוסק אפשר אמנם להדביק, אבל הלב, הוא לעולם לא
יהיה אותו דבר.
תמיד יישארו בו סדקים, קרעים, זיכרונות מהסערה שחווה...