בחנות הבגדים עומדת נטע ומסתכלת על צעיף לבן. היו שם כמה, אבל
הצעיף הזה היה מיוחד, מיוחד רק לנטע.
שני לאפריל, יום ההולדת שלו. נטע עומדת מול הארון וחושבת מה
תלבש לכבוד האירוע. מוציאה גרבי פסים ירוקות-צהובות, קצרות
כאלו, כמו שהיא אוהבת. גורבת אותן. תמיד לבשה את הגרביים
ראשונות משום שאת כפות רגליה שונאת יותר מכל שאר חלקי גופה,
אפילו יותר מהחזה שתמיד דואגת להשמיץ את גודלו ברבים ולספר על
כמה שהדבר לא נוח. לכן גרבה אותן ראשונות. מסתכלת על חולצה
אחת, ועוד, וחושבת איזו חולצה היא אוהבת יותר. בוחרת באדומה עם
השרוכים בצד, ומהרהרת לעצמה איזו חזייה תתאים לה יותר -
לחולצה.
סוגרת מאחור, לובשת את החולצה, זורקת יד ומוציאה את זוג
התחתונים הראשון שעולה בחכתה. חושבת לעצמה - מי שיגיע לשם,
יאהב את התחתונים. לוקחת את מכנס הג'ינס האהוב עליה, זה עם
החורים מאחור שחושף בשובבות את ישבנה המוצק. נועלת אולסטאר.
מתחרטת ומחליפה לעקבים נמוכים. מה הוא יחשוב אם היא תבוא ליום
ההולדת שלו באולסטאר?
נטע מגיע למקום באיחור אופנתי של עשרים דקות ומתחילה לשיר
לאהובה שירי יום-הולדת. והוא? הוא רק צעיף.