האיש של הלחם, לא היה לו שם... הוא תמיד ישב שם, מאחורי החלון
זכוכית של חנות הלחמים במרכז של העיר... הוא ישב והסתכל על
המשקל, כאילו הוא מדבר איתו והוא מנסה להבין מה הוא אומר. הוא
תמיד היה עצוב, האיש של הלחם... כאילו קרה משהו שגנב לו את כל
השמחה מהחיים. אבל הוא היה איש טוב. הוא ישב שם תמיד, נראה
עצוב, מדבר עם המשקל... גם ילדים לא היו לו. הוא תמיד היה שם
לבד, אף אחד לא בא לבקר אותו, וכשנכנס לחנות לקוח, הוא קם
לכבודו, הוציא ביראת כבוד כפפת ניילון מהקופסא כדי לא לזהם את
הלחם החדש שהגיע הבוקר. היה מחייך, חיוך עייף כזה, ושואל
בחמימות "איזה לחם היית רוצה בבקשה, אדוני?" ותמיד היה את הלחם
שהלקוח רצה. וכל אחד שיצא מהחנות שלו, אמר לו "תרגיש טוב,
אדוני, ותודה רבה!" והוא היה מחייך, טיפה יותר. האיש של הלחם
היה מסור מאוד לעבודה שלו שהוא השתדל מאוד להביא את הלחמים כל
בוקר, טריים מהמאפיה, וסידר אותם שעות כדי שיעמדו בדיוק בזוית
הנכונה. תמיד היה ריח של לחם חדש בחנות של הלחמים. ריח של בצק
מוחמץ, ריח נפלא כזה. גם לאיש של הלחם היה ריח כזה. פעם אפילו
הוא החליט לשנות קצת את החנות ולהוסיף לחמים חדשים. אבל למרות
כל מה שהוא עשה והשקיע ואהב בחנות שלו, שהייתה כל עולמו, הוא
עדיין תמיד נראה עצוב, כאילו הוא חולה במחלה שהוא לא יכול
לחייך חיוך אמיתי יותר אף פעם, חיוך מהלב.
יום אחד כשהאיש של הלחם בא לחנות שלו, בעל המרכז עמד שם. הוא
בהה בחזית החנות כאילו לא היה כלום מאחורי הזכוכית. בעל המרכז
לבש מעיל עור משובח ומגבעת גבוהה מאוד והיה לו שפם שחור גדול.
היה לו גם משקף אחד כמו של האנשים מלפני מאתיים שנה. "יש לך
חנות מרשימה, אה, אדוני." נבח בעל המרכז.
"תודה רבה אדוני בעל המרכז, אפשר לעזור לך במשהו?" אמר איש
הלחם.
"אה, כן. באתי לבשר לך, שהחלטתי, יחד עם שותפי שבמקום החנות
שלך, יוקם קניון חדשי ומפואר. כמובן שתקבל חנות בתוכו אם תשלם
את ההפרש שבין שווי החנות שלך עכשיו לשווייה לאחר שהקניון
יוקם."
"אבל, אדוני, עם כל הכבוד, אני לא רוצה חנות חדשה, אני פשוט
רוצה את החנות שלי." אמר האיש של הלחם, וחייך את החיוך העצוב
שלו.
"שטויות, שטויות. חכה ותראה, הקניון יהיה מרשים ביופיו, מכל
העיר יבואו לקנות בו!" אמר בעל המרכז, ועם ההצהרה הזו, הלך
לדרכו.
האיש של הלחם פתח את החנות שלו, וכמו כל בוקר, סידר את הלחמים
בזווית המתאימה, בשביל הקונים שלו, שיבואו ויראו את הלחם שלו.
באותו יום לא באו בכלל קונים. כל היום האיש של הלחם דיבר עם
המשקל, הוא סיפר לו על זה שרוצים להקים במקום החנות קניון
משוכלל כזה, אבל הוא לא הבין בדברים האלה, הוא הבין בלחמים,
והוא רצה רק את החנות שלו. המשקל ענה לו, שלפי שיקולו, אין לו
מה לומר יותר מלחכות ולראות מה יהיה. על כף אחת עמד הלחם ועל
הכף השנייה עמד כסף... אמר המשקל, האיש של הלחם בחר בלחמים
שלו.
בסוף היום, יצא האיש של הלחם מהחנות, אמר לילה טוב למשקל, ונעל
את החנות. עם אותו חיוך עצוב הוא הביט בחלון הראווה שלו,
והלך.
בבוקר שלמחרת, הגיעו הבנאים אל החנות של הלחמים. גם בעל המרכז
היה שם. מיד כשהגיעו לשם, החלו בעבודה. שברו את חלון הראווה של
חנות הלחמים והתחילו לפנות את כל הריהוט שהיה בחנות. בעל המרכז
אפילו לקח לעצמו כמה כיכרות לחם ואיפשר גם לעובדים לקחת כמה.
אומרים שעוד אפשר לראות את האיש של הלחם מגיע כל בוקר אל
הקניון, יחד עם המשקל שלו. והם מדברים יחד, ומזכירים אחד לשני
את הימים של החנות.
היום עומד שם קניון גדול ומפואר והרבה מאוד אנשים באים לקנות
בו, בעל המרכז הרוויח הרבה מאוד כסף בזכות הקניון. אבל תיבת
התלונות שלו תמיד הייתה מלאה במכתבים של "דרושה - חנות
הלחמים".