פרק א':
"מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שכהנים נכנסים לאכול
בתרומתן"
הייתי קורא את שמע בלילה, חושב על ידייך מכסות את עיניי,
עורך הצח עונה לי ברוך שם כבוד מלכותו ואני, זיקפתי מטהרת
אותי.
כוכבי הלילה משירים את אבק היום, מבארים את השמים,
גנרטור כובש לו דרך כאילו הייתה כאן מאז ומעולם,
קולות מקדש רחוק, שיחה נשמעת, אני קרב אל עצמי
ופוחד מגחלי, עצימת העיניים כמעט מתבקשת, חייב אני לקרות.

פרק ב':
"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא: אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא
יצא"
לעתים קורה שאני בספרך, ומגיע זמן המקרא,
ובדיוק אני מדמיין סיפור אחר או את כריכתך שונה, ואת
בדפדוף, מבקשת שאכוון לבי בכל אותיותייך, שאקשור כתרים
לכל ציפורן. לפתע את מבינה, ובדפיקות לבך את שואבת דף אחר דף,

כאומרת תצא כבר תצא. ואני כבר קורא בך, אני
לא יכול לצאת.

פרק ג':
"מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, מן התפילה ומן התפילין"
אני כל הזמן רוצה אותך, דווקא כשאני אונן, דווקא כשאנחנו
אסורים
בתשמיש, ודווקא עכשיו אני רוצה תפילין, דווקא עכשיו אני רוצה
לגעת, בכולך, עדת אבלות מתוקה שלי, עדת הנידוי שלי. יובשך
מסרב להכניס אותי, ומתי שמוטל לפניי מתרעם עלייך
מזדחל אוחז בך ברימותיו. אני נגעל מעצמי, והגועל, בשפתו,
מדבר עם הגוף שלך, המילים
בלתי מובנות אבל הבלן
אבל הבלן.  

פרק ד':
"תפלת השחר עד חצות"
כשאני חוצה אותך כמו כביש, מתעקש
ללכת רק על הפסים הלבנים, שעותינו הזמניות המהבהבות,
אני חושש מנהגייך המטורפים ומתפלל בכניסתי, מתעכב
מתנשף בכל פס, ממלמל כמה טוב היה לנו יחד כמה הכל עובד
ובפס האחרון, אני מזיע, עובר לילדים,  למתיקותם האינסופית,
האספלט לוהט והצפירות מחרישות אוזניים. לו
יכולתי, כמו שאת כל הזמן מבקשת, להקפיד על הזמנים,
עד ארבע שעות היו עד ארבע שעות ולא הייתי גולש לשולי השעה
החמישית, הלב דופק בסיבובים משיל מעלי הכל וביציאתי
אין עמי דבר.  

פרק ה':
"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"
בכובד ראש, בחשכה, נשלחים אגרופים
לשבור את השיניים, להתפיח את הלשון
שלא תזחל למחוזות הנפש, ארוכה כלטאה,
להעלות משם יתושי כפירה. כובד ראש
הוא נחש על עקבי רצוני
לא להתפלל.

פרק ו':
"כיצד מברכין על הפירות?"
הדבר האחרון שעוד קושר אותי לאדמה המקוללת הזו
הוא הבננה. לא רק במובן הפאלי שלה, למה אתה אומר לא,
אני לא אומר לא, אני פשוט רוצה לברך על הבננה בלי לחשוב,
לא בורא פרי האדמה אלא, שקט, אני רוצה להתכוון בכל מילה, ברוך
אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא הבננה, ברוך אתה אדוני
אלוהינו
מלך העולם בורא קליפת הבננה, בורא הכתמים החומים של הבננה,
בורא הבננה המרוסקת, המתחמצנת בורא, ברוך אתה אדוני אלוהינו
מלך העולם
בורא הבננה המטוגנת, בורא בננות בזוויות בורא, בננות שמתחזות
לבננות ברוך אתה,
אדוני, הדבר האחרון שעוד קושר אותי לאדמה המטורפת הזאת הוא
הבננה.

 
פרק ז':
"שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן"
אני ואת שלושה. אני ואת חייבים לזמן אדם נוסף,
אבל לא נשים ועבדים וקטנים לא, אותם
לא מזמנים. אני ואת שלושה אוכלים כאחד,
כל לעיסה נטחנים, משתגעים מהרעש
הפריך של כיליוננו, מהריח הרע העולה מפינו.
אני ואת חייבים לזמן עוד אחד,
לטהר את האוויר שלנו,
שעיר לעזאזל.

פרק ח':
"אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה"
ביני לבינך הדברים הקטנים, מידת המזלגות, הסכינים,
צבען של המפיות. אני מכין אוכל בכל זמן, בכל מצב,
ל"ילדים הרעבים", משגע אותך עם הישיבה בתחתונים, באכילה
בעמידה, בהפרזה. הדברים שבינינו בסעודה,
הצורך שלך בשליטה. לא תניחי לעצמך לשכב על הספה
לפני הניקוי והשטיפה, תשומת הלב היתרה שלי בהכנה, רוטב הספגטי

שמעורר בך בחילה, הגבריות שלך בהגשה, הנשיות שלי
בדאגה, כיבוש הרצון שלך לקחת מנה אחרונה.
ביני לבינך הדברים הקטנים שבסעודה.  

פרק ט':
"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: ב
רוך ה' שעשה נסים לאבותינו במקום הזה"  
במקום שנעשו בו נסים, יש דגל
עם סמל המדינה וכיתוב "פה נע(נ)שו ניסים" ולמטה
בכתב יד של מי שהוסיף את הנון,
כתובים שמותינו בדיו כאילו  
עולמנו ים ועל חופו דגל שחור מזהיר
מן הרחצה.