אחרי הרעש מגיע שקט נורא. השודדים לא יחשדו מעולם שאחרי
האלימות הרגעית שלהם, אחרי השנייה האפלה של הדם והצרחות
והסתר-הפנים תמשיך הגופה להרקיב לעולמים, מבלי מלל, מבלי בכות,
עד כלות הנצח. את עשרים הזהובים שהיו חייבים לפריץ השיגו, ושבו
המה למחילותיהם הקטנטנות, והגופה תנוע לא עוד.
בימים טרופים שכאלו אף לא נשאו הספד. משפחתו, שחורת-פנים
ושדופה, נשאו את הבשר אל הבור והשליכוהו פנימה. המרירות גיששה
שם, עמדה בפינה או ריחפה בין פיותיהם לאפיהם. אבל מה ניתן היה
להגיד? הם טמנוהו באדמה הרחבה והסתמית, שקיבלה אותו אליה
בידיים פתוחות כתמיד, ושבו אל הבושה והרעב.
והשמה, שנקרעה מן הגוף כמשי משדה קוצים, התחככה על כל אבן וכל
עץ, סבבה ונשקה את כל פינות הבית, ריחפה על עפעפי בנה ובנותיה,
כאילו אומרת "חבל עליך העולם! חבל על כל מאכל שלא אוכל עוד,
חבל על כל חידוש שלא אהגה עוד, חבל על כל עול בו לא אשא עוד.
ימי כאן היו מעט ורעים, ויותר מששתתי לרוויה שתיתי רעל ומי
לענה, ועם זאת צר לי בעוזבי. וכי מה הועילו לי כל פצעי אם אין
לי גוף לשאת בו אותם? או כל תפילותיי אם אין פה שיאמרם? הכדור
ימשיך עתה במחוגו בלעדי, ובאביב הבא הסביונים ינצו ויפרצו דרך
הכפור, עד לאחרית המובטחת של קץ ההיסטוריה, ורק אני לא אהיה שם
לראות זאת."
אבל לא הייתה יכולה להימנע, וכפי שאבן נמשכת למטה היא נמשכה
אל-על, ונסקה הרחק הרחק עד שהאדמה בה הוטמנה דמתה לקצה-סיכה,
אל תוך מנהרה של אור מלטף שכאילו אמר לה, "סלחי לי, בתי," בטרם
אסף אותה אליו.

העשורים חלפו, המאות נשתנו. אידיאולוגיות צצו והתהלכו ושוב
כמלו. גבולות התנענעו, אנשי רוח כתבו וחלפו, אדם אחד מצא קמצוץ
אמת והיה שבע. בשלב כלשהו תן חפר באדמה ומצא את הגויה, רק
עצמות מלוכלכות עכשיו. הוא ליקק את ידה המתפוררת בטרם פנה
לסעודה טובה יותר.
בישיבה של מעלה המצב היה עגום. "זה כבר לא זה," אמר הריבון,
"זה לא אותו הדבר. מי יודע כמה זמן כבר לא צחקתי? כמה זמן מאז
שהייתה לי שמחה הבריאה? ראשי ברקיע אך רגלי אינם מוצבות ארצה,
ואין חדווה ולא אהבה ולא שלום או רעות, ומקדש ה' שועלים יהלכו
בו." והמסיבה, החגיגה הפרוע שהיה הקיום אמור להיות, נהייתה
מבחילה מעודף של אלכוהול ודהויה מבפנים.
"תן לי לשוב," אמרה הנשמה, "לא איכפת לי באיזה גלגול. תן לי
לשוב ולצמוח מן האדמה אשר בראת."
"וכי למה שתלכי, בתי, לבית המשתה, ואני כאן אבל וחפוי-ראש?"
צדיקים ישבו ועטרות בראשיהם ונהנו מזיו השכינה, עלים חסרי-שורש
מנותקים וסהרוריים.  

מוות הוא מצב עצוב, כך נכתב בספרים. כל מה שנאמר, כל מה שנעשה,
כל מה שהושג הוא הדבר היחיד שיאמר, שיעשה ויושג עד אי פעם. כמו
החתימה של הספר, אבל מה אם הפרק עוד לא נגמר? מה אם אתה נקטע
באמצע משפט, או מילה?
יש את הריגוש הזמני של הדין, של פידבק סוף-כל-סוף על אשר נעשה;
מענה גואל, ביקורת בונה. אבל שוב לא ייכתב דבר, והבוהק המופלא
של האיחוד הפלאי, גשם ורוח, שנשמשך זמן כה מועט ומוערך כמעט
בכלל לא, לא ישוב.

צאצאיה של הנשמה תקעו עתה בשופר; יום הדין הגיע, והמה בבית
הכנסת הגדול אשר בירושלים שעל אדמת ארץ ישראל. התפילות התגעשו,
התלחשו, הצליחו בצורה כלשהי להסתנן בין כל האידיאולוגיות
ותוכניות-הפעולה והמיסטיקה היהודית אל מקומן הנכון בכיסא
הכבוד. הבריאה הייתה תלויה על בלימה, בין אותם זקנים בודדים
לבין האופל הנורא, וביום הזה הקדוש-ברוך-הוא שוב בכה, ושרף כל
מלאך שהעז לנסות לנחם אותו: "בני, בני, מה אעשה לכם. כל כך קשי
עורף אתם, אבל כל-כך מפתיעים..."
לא היה רע לנשמה. היא עשתה את אשר יכלה לעשות. הייתה גאה להיות
שותפה בכל העסק, להיות שם ולו לרגע קט. וגם הזמן המבוזבז שלה
כבר קיבל את תיקונו בגיהינום. "אני הייתי שם," יכלה להרברב
בפני המלאכים. "זה היה קצר אבל מגניב."

ואם נכונות השמועות, והמתים עוד עתידים לחיות, אזי ישקו
עליונים לתחתונים וישתלם הכול בזיו עתיק יומין, וגם רצף המילים
שזה עתה נכתב לא יצטרך להסתיים במילה "דמעה"...