סיוון אומרת שאני בן אדם קר. היא נעלבת לי שאני לא מפנק אותה,
שאני מתייחס אליה כמובן מאליו, שאני לא משקיע בקשר. "אתה לא
אוהב אותי", היא מאשימה, לפחות פעמיים ביום. ואני לא מבין מה
היא רוצה, איך אפשר להגיד לבן אדם כל הזמן שאתה אוהב אותו?
אל"ף, אי אפשר לומר את זה אם לא באמת מתכוונים, ובי"ת, גם אם
אתה באמת אוהב, זה לגמרי מאבד מהמשמעות שלו אם אתה כל הזמן
אומר את זה. אז אני לא אומר. והיא ממשיכה לטרטר לי במוח על כמה
שאני בן אדם קר.
אורן אומר שזה הכל עניין של אסטרטגיה. נשים הן עם אחר, הוא
מסביר ומחסל את מה שנשאר מהטובורג האדום שלי, הן באות עם
הוראות הפעלה משלהן.
אורן הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי, ומאז ומתמיד
הוא ידע יותר טוב. בהכל. ובעיקר במה שקשור לבנות. יש לו חברה,
דנה, הוא איתה כבר חצי שנה והם גרים בדירת שני חדרים וחצי
בשינקין. אני חושב שהיא בכלל לא כזאת מציאה, ואני יודע שגם
אורן חושב ככה, אבל הוא לא עד כדי כך טיפש להגיד לה את זה. חוץ
מזה, הוא אומר, במיטה היא חיה רעה.

כשתפסתי את אורן וסיוון מזדיינים בדירה שלי על חם, במיטה שלי
ושל סיוון, אחרי יום ארוך הרבה יותר מדי בפיצה - הם אפילו לא
טרחו להגיד לי שזה לא מה שאני חושב. קפאתי שם לרגע, ושנייה אחר
כך כבר הייתי בחדר המדרגות, כשהדלת שטרקתי מאחורי נבוכה
ונכלמת. בצעדים מהירים ירדתי את ארבע הקומות לכיוון דלת
הכניסה, יודע שלא אורן ולא סיוון יצאו וירוצו אחריי לנסות
לפייס אותי. גם לא היה לי אכפת. לא הייתי צריך שום תסריט
הוליוודי כדי לדעת שזה נגמר.

שלושה ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב עם אורן בפאב הקבוע
שלנו, מנסה למצוא טיפה של צער אמיתי בנאום ההסברים שלו. "אתה
מבין, דנה זרקה אותי, הבת זונה. לא יודע מה עבר עליה. פשוט
התחילה לצרוח עליי, לא נתנה לי להוציא מילה, לקחה ת'דברים שלה
ועפה. מאז היא כבר הספיקה להתקשר ולהתחנן שנחזור, אבל זאת לא
הנקודה. הנקודה היא שהייתי ממש עצבני, ואתה יודע איך אני
בקטעים האלה... וסיוון פשוט הייתה שם, הרמתי לה טלפון, הגעתי
אליך הביתה, ומשם זה פשוט התגלגל... אתה מבין? לא גנבתי לך
אותה או משהו, אותך היא אוהבת, איתי זה היה סתם סקס, ובינינו -
האמת היא שהיא בכלל לא כזאת משהו כמו שהיא נראית."
הוא הניח את בקבוק הבירה הריק שלו על הדלפק, כיבה את שארית
הסיגריה במאפרה, סימן למלצר להביא לו עוד אחד וחייך אליי את
החיוך העקום שלו, עם הבוז הזה במבט שאני כל כך שונא. ידעתי
בדיוק מה הוא חושב, איזה אפס, איזה אפס, אפילו לשתות כמו גבר
הוא לא יודע. הכי התחשק לי להכניס לו אחת לגבה, לבעוט לו
בביצים, לפרק לו אחת אחת את השיניים בחיוך המכוער שלו במכות.
אבל לא עשיתי את זה. במקום זה ירדתי מהכיסא הגבוה, שמתי חמישים
שקל על הדלפק, אמרתי למלצר שישמור את העודף ועפתי משם. נדמה לי
שאורן שאל אותי לאן אני הולך, אבל אני כבר הייתי בחוץ, מכלה את
זעמי במתקני הפלסטיק של הגן הציבורי הקרוב.

שתי מזוודות וארגז קרטון קידמו את פניי כשנכנסתי הביתה. האור
דלק והחימום פעל, ובכל זאת הייתה לי הרגשה שהדירה קרה וחשוכה
מן הרגיל. בדיוק כשניגשתי להכין לעצמי קפה, סיוון יצאה עם
ערימת בגדים מקופלים מחדר השינה.
"שלום", אמרתי.
"היי", אמרה סיוון. היא ניסתה להתחמק ממבטי, אבל אני ראיתי
בעיניים שלה שהיא עצובה באמת.
"רוצה קפה?"
"לא תודה, אני כבר הולכת."
"לאן?"
"אני חוזרת להורים שלי. אבא שלי אמור להגיע עם האוטו ממש כל
רגע."
"אה. טוב."

היא דחסה את הבגדים האחרונים לארגז, סגרה אותו עם מסקינג-טייפ,
קשרה אותו למזוודה הגדולה מבין השתיים והתיישבה על הרצפה.
יכולתי לראות את הכתפיים שלה רועדות, וידעתי שהיא בוכה. תמיד
היא בכתה ככה, בשקט. בעצם, זה לא היה ממש בכי, יותר התייפחות
חרישית כזאת. הדרך היחידה לדעת שהיא בוכה הייתה לפי הכתפיים
שלה.

התיישבתי על אחד הכיסאות בפינת האוכל, ולגמתי לאט מהקפה.
חיכיתי שהיא תגיד משהו, תתנצל, תסביר, תצעק, תאשים, העיקר
שתפסיק לבכות שם על הרצפה. אבל היא לא אמרה כלום, גם כשהכתפיים
שלה הפסיקו לרעוד והקפה שלי נגמר.
שתי צפירות, אחת קצרה ואחת ארוכה, נשמעו מלמטה. זה היה אבא
שלה, תמיד הוא צופר ככה כשהוא קורא לה. זה סימן ההיכר שלו,
הצפירה והחיפושית הצהובה, שסיוון סיפרה לי שכשאימא שלה לא
בסביבה הוא קורא לה ברכה. היא לא ידעה למה דווקא ברכה, אבל היא
חשדה שזה היה שמה של החברה הראשונה שלו.

"אני צריכה ללכת," היא ניגבה את עיניה וקמה. השיער שלה היה
פזור ופרוע וקווצות ממנו ירדו על פניה והסתירו אותם.
אל תלכי, רציתי לומר לה, ובמקום זה אמרתי: "תמסרי ד"ש לאבא
שלך."
היא פתחה את הדלת באיטיות חורקת, הוציאה את המזוודות החוצה,
יישרה את חולצתה, ושנייה לפני שיצאה גם היא מעולמי, הרימה את
ראשה, נעצה בי את מבטה המכאיב וסיננה כמעט בלי קול: "זה הכל
בגללך, בגלל שאתה כזה... אויש, לא חשוב."

הדלת נטרקה אחריה, ואני ישבתי שם, נשען על השולחן עם הראש בין
הידיים ועם כוס קפה ריקה, וניסיתי להבין מה כולם רוצים ממני.
ישבתי ככה איזה שעתיים, עד שנרדמתי. בחלום חלמתי שאני ראש שבט
אפריקאי שחור וגדול, ושאני מצווה על הנתינים שלי להעלות על
המוקד את אורן וסיוון, שהיו שני תיירים שהלכו לאיבוד בג'ונגל.
גם דנה הייתה שם, שחורה וקופצנית עם המון שרשרות חרוזים, שדיה
הקטנים והחשופים מפזזים בתיאום מושלם עם תנועותיה.
המדורה הייתה גדולה ומפוארת, האפריקאים רקדו לקצב התופים, וראש
השבט חשב, שרק תעיז, שרק תעיז להגיד שאני בן אדם קר.