לפעמים,
כשאפשר לשמוע טיפות גשם כבדות על החלון מקישות,
כשאפשר להריח את הגשם שעבר פה והשאיר שובל וטל,
כשאפשר לגעת בעלים הלחים ולחייך,
כשאפשר לשקוע בחלום מתוק שלא יתגשם,
אז, רק אז,
אני חוזרת,
אחרי כל כך הרבה זמן שנעלמתי,
שבתוך שלולית קטנה חגגתי,
את תום הטיפות,
שמחתי ושתיתי עם שאר הפיות,
רעות או טובות,
שם, זה בכלל לא משנה,
הכל חוגגים יחדיו,
את התום והרוך.
כל אחד ואחת אחראיים על משהו אחר,
אני אחראית על הבדידות והאושר,
אני אחראית על זה שיכאב,
על זה שילטף,
לא אחראית על האהבה,
אותה ילדה קטנה ותמימה,
שמתאהבת ונותנת הרגשה,
של שמחה אמיתית.
אותה הילדה הקטנה,
עם זר פרחים על ראשה,
ושמלה כחולה ונעימה.
זו שחולמת בשבילכם את כל החלומות,
ולפעמים שהיא נשברת ומפחדת,
סיוטים מגיעים במקום חלום לא ברור.

אבל אני,
אני בסך הכל פייה,
שבדרך כלל טועה,
ואז רבים סובלים,
בודדים,
מתים,
או אולי סתם שיכורים.
אפשר להגיד שאני רעה,
או אולי אכזרית,
אפשר להגיד שרע,
ואפשר לשתוק ולהנות.