ושוב הם קוראים לי
צועקים הם בשמי, הגיע הזמן לצאת למסע, רק הם ואני
הם מופיעים בלילות
נראים אותו דבר, לוקחים מהחיים ומחזירים אל העבר
יושב על כסא וראשי על השולחן
עוצם את עיניי וממתין בסבלנות, אין ערך לזמן
מנורת השולחן דולקת
מאירה את תווי פניי, עיניי עצומות, ראשי בין ידיי
מרחיק בדמיונות מתרפק על העבר
מפליג בחזיונות, עשיתי קצת אסור, אולי זה מותר
הבקבוק על השולחן ריק מתוכן
הכוס מלאה ממתינה בשתיקה, מחכה לשפתיי בשקיקה
יצור אצילי אתה איתי לעד
בתוך תוכי אני יודע לא תעזבני לבד, גם שאמעד
יושב ברכבת בדרך לאין
הרעש מחריד אני מביט לשמיים עוצם את העיניים
הבוקר עולה השמש זורחת
אני יורד אל הקרקע הנחיתה די מוצלחת
החלון פתוח ונכנס בו קצת אור
מרים את ראשי מחייך ובטוח, העבר עוד יחזור |
