דקה ועוד דקה,
המחוג מסתובב לאיטו,
אין הוא ממהר,
מושך את הזמן,
לאט לאט,
עוברות הדקות,
חלקן מרירות,
חלקן מטומטמות,
וחלקן,
חסרות משמעות.

מחכה שהזמן יעבור,
ששבו תשובי לביתך האהוב,
כי רק שם את בסדר,
שם לא יקללו אותך,
שם לא יצחקקו עליך,
שם,
ורק שם,
את עצמך.

פתאום הכל שונה,
אולי אפילו תחייכי לעצמך,
כשתמצאי איזה דף מלפני שנה,
כשעוד היית כל כך תמימה,
כשעוד חייכת לעצמך במראה.
היום במראה השבורה שלך,
את מתבוננת בחוסר מנוחה,
מקללת את עצמך,
על כמה שאת רעה,
ובכל יום,
נשברת לאיטה המראה,
רסיס ועוד רסיס,
שבר ועוד שבר,
את בתוכך כבר מתפוררת,
בקושי נושמת,
בקושי נרדמת,
רועדת.

ובלילה,
אף פעם לא ישנה,
אולי קצת מנמנמת,
חולמת בהקיץ,
אבל יודעת,
אין שום טעם לצפות,
למה שבחיים לא יבוא.