הוא מחבק אותי ואני לא מרגישה כלום. ריקנות כזאת, חלל בבטן. לא
רוצה שיפסיק, לא רוצה שימשיך. הריח המוכר שלו, זה שכל כך
אהבתי, כבר התנדף מזמן, לוקח אתו את הרגש החזק שהרגשתי אליו
ואת שאר הרגשות שהוא תמיד עורר בי.
לא מרגישה כלום.
לא עוד כעס, לא עוד חוסר וודאות, לא עוד עצב, לא עוד אהבה;
פשוט כלום. אדישות כזאת. כבר לא אכפת לי, לא ממנו, לא מאתנו.
הכול נהרס, התפוגג, נגוז. עבר כבר הכעס, נגמרו כבר הדמעות,
התפוררה האהבה, הפרפרים בבטן נעלמו, האכזבה התפוגגה. כבר לא
מצפה לכלום, לא ממנו ולא מעצמי. זה לא שהפכתי לאדם בלי רגשות.
פשוט אין לי רגשות אליו.
מזמן הפסקתי להרגיש. אני מעבר לכל זה. מעבר לכעס, לאכזבה,
לאהבה ולכאב, נשאר רק חלל קטן בלב.
וככל שהזמן עובר, החלל הולך ומצטמק, הולך וקטן, עד שהוא הופך
לנקודה אחת קטנה, עד לאכזבה הבאה. ובינתיים? בינתיים אני
בזרועותיו, בחיבוק, אבל לא מרגישה כלום.
זה לא שאני אדם רע או אטום, אני פשוט נמצאת עם אדם כזה, שמחבק
אותי בזרועותיו וחושב שאפשר לסלוח. אני רוצה חיבוק ממישהו אחר,
טוב יותר. ובינתיים אני בזרועותיו ולא מרגישה כלום.