ביום שפגשתי בשטן הוא לקח לי את החיוך. זה התחיל ערב אחד, כאשר
נכנסתי לחדרי. על מכונת הכתיבה נחה מעטפה אדומה עם כיתובים
בשפה לא מוכרת, בגבה רשום באותיות זהובות "גיהינום". שלפתי
בעדינות את תוכנה ומצאתי הזמנה לפגישה, מאת אדון לוציפר עצמו.
בחצות בדיוק, נכתב, תחכה מחוץ לביתי כרכרה אשר תיקח אותי
למקום. הבטתי בשעון הקיר - נותרה לי שעה בלבד. וכך, ללא דבר
להפסיד, הכנתי כל מה שאדם עלול להזדקק לו בפגישה עם השטן -
אומץ, סקרנות ויאוש. לבשתי את מעילי, נעלי העור והכובע השחור
שלי ויצאתי מחוץ לביתי.
בשעה 12 בדיוק, לא מוטרדת מן המבול הכבד, עמדה דמות אפלה לבושה
גלימה שחורה מול דלתי. מאחוריה המתינו שני סוסים שחורים קשורים
לכרכרה מרשימה. צעדתי לעבר הדמות, אשר פתחה את דלת הכרכרה
והחוותה בידה לעברה, כבקשה שאכנס. לא ראיתי את פניה של הדמות,
או כל זכר לגופה למעשה, רק עשיתי כפי שנתבקשתי והתיישבתי במושב
העור האדום. הדמות הקיפה את הכרכרה, טיפסה אל כיסא הנהג ושרקה
בטון נמוך להפליא, כמעט כנשיפה. הסוסים החלו לצעוד.

הדרך, כמצופה, לא התגלתה כרצף נופים מרשימים. כשהגענו לקצה
העיר, הנהג פנה לתוך יער מוסתר ע"י בניינים צפופים אשר מעולם
לא הבחנתי בו קודם, ומשם הלאה. נראה היה כי נכנסנו לעולם
מקביל. שדות חיטה מתים, גבעות חשוכות וצמד אגמים אפלים ושום
זכר ליצור חי, מלבד אולי כמה יללות לא מוכרות. בתום שעתיים
ארוכות נעצרה הכרכרה מול גבעה ירוקה, חיה בהרבה מאלה אשר ראיתי
בדרכי. הגבעה השתרעה לאורך כל שדה ראייתי, לאורכו ולרוחבו,
ויצרה אשליה כי היא נושקת לכוכבים. הדמות פתחה את דלתי,
וביציאתי הצביעה לעבר גרם מדרגות אשר כלל לא הבחנתי בו. מרוצה
מכך שהגשם פסק התחלתי לטפס, טווח ראייתי מוגבל עד קצה נעליי
עקב החשכה הכבדה, למרות עזרתם של מנורות רחוב גבוהות ועמומות,
אשר כפי הנראה הוצבו למען האווירה, לא התאורה, שכן האירו עליי
במקום על דרכי, כמעט כאילו היו זרקורים אשר ליוו את צעידתי.

הצעידה נמשכה כעשרים דקות. לבסוף הגעתי לפסגה. הדרך הארוכה
מעלה ציננה מעט את התרגשותי, אך המראה שהתגלה בפני החזיר אותי
במהרה למיקוד. רחבה מרובעת וארוכה, מרוצפת באבני רחוב אפורים
השתרעה לפניי. לא יכולתי למדוד בעיניי מה גודלה, משום שמנורת
רחוב נוספת האירה ואפשרה לי לראות רק רדיוס קטן ובמרכזו שולחן
עץ יחיד, עם שני כיסאות מצדיו - על כיסא אחד ישב השטן. גם הוא
היה לבוש בגלימה שחורה ולא יכולתי לראות כלל את פניו או ידיו.
הוא הביט ישירות על השולחן, כאילו נודד במחשבותיו.
לבסוף, הרים ראשו לכיווני. "שב", הוא אמר בקול נמוך, "אל
תפחד". צעדתי לאטי, מוריד את כובעי מראשי, מניח אותו על השולחן
ומתיישב. "קיבלתי ממך מכתב. לא היה רשום הסבר על הפגישה. אתה
יכול אולי לומר -"
"מה גרם לך לבוא לפה?" הוא קטע אותי.
"ובכן.. הסקרנות. השעמום אפילו, אני מניח".
"אתה בטוח בזאת, לואיס?" הוא עצר לשנייה, "כי אני מאמין שבאת
בשביל הכתיבה שלך".
"סלח לי?" שאלתי, אם כי ידעתי למה התכוון.
"אתה סופר, לא? סופרים הם כמו הרפתקנים, אני מאמין. סוחבים על
גבם את העוול של העולם, יוצאים לחפש את יופיו וכיעורו, סופגים
את אשר הוא מציע ומאפשרים לכל אחד לחוות אותו, בלי האי נוחות
של להרגיש אותו על בשרם". בהיתי בו, בלי לומר מילה. "אפילו אם
מדובר על פגישה עם השטן", הוא סיכם, מוריד את ברדסו וחושף חיוך
מלא שיניים חדות. פניו היו חיוורות, שיערו המבריק מסורק לצד,
כמו ג'נטלמן ברחבת ריקודים ואישוניו - אדומים. "מדוע זימנת
אותי?" לוציפר תפף באצבעותיו על השולחן והביט מטה, כנער שובב.
"יש לי הצעה".
"אני מקשיב".
"בהמשך לדבריי, אתם הסופרים, הנכם גזע מיוחד. לא כמו שאר בני
האדם. לכם", הוא הגביה את קולו ולחש כבדרך אגב, "ולשאר האמנים
- ציירים, מוזיקאים וכדומה", שו, הוא חזר לקולו הרגיל, "אך אתם
סופרים, אתם בעיקר. אתם נושאים את אלוהים בתוככם. הוא נתן לכם
משהו שאין לעוד נפש חיה, משהו ממנו - היכולת ליצור", לוציפר
המשיך למלמל לעצמו בשקט, "כן... היכולת... ליצור... אך כמובן!
עם מתנה כבירה זו, מן הצפוי שיהיה מחיר - ייסורים. אני משער
שאתה יודע על מה אני מדבר, נכון אדון לואיס?" הוא חייך שוב את
חיוכו הרחב. המשכתי להביט בו, מבין את דבריו, אך שותק.
"ייסורים. מן הכאב נוצרת היצירה המשובחת ביותר. מי כמוני יודע,
אה? זה הופך אותי לאמן אמתי, אתה לא חושב?" חייכתי חצי חיוך,
משועשע קלות מהתלהבותו ואז אדון לוציפר קפא. הוא הביט ישירות
בשפתיי, במבט חמדני. כל זכר לחיוכו נמחק כלא היה.
"זה. בדיוק בשביל זה זימנתי אותך. החיוך הזה. כפי שאמרתי,
לאמנים אמתיים, בנוסף ליכולת היצירה - במקביל, ליתר דיוק, יש
חיים מאוד לא שקטים. בדידות, אי שביעות רצון תמידית. תמיד
מחפשים אחרי היצירה המושלמת, אף פעם לא מרוצים, אף פעם לא
באמת... חיים. זה המחיר של יצירה, לואיס, הלא כן?"
"המשך".
"אך החיוך הזה. החיוך הארור הזה, הדבר האחד הזה אשר מונע ממני
- כלומר... ממך, ליצור - ואני מתכוון באמת ליצור. יש הקוראים
לחיוך הזה - תקווה? אמונה? אופטימיות? אינני בקיא במושגים
מודרניים, אך מה אם אומר לך שהיעדר של החיוך יאפשר לך ליצור
ביכולת גבוהה בהרבה מזו אשר אתה נושא? כמעט כמו של", הוא הביט
מעלה עם חצי חיוך ואמר, "הבוס הגדול".

כמה דקות לאחר מכן, לקחתי מידו של לוציפר עט נוצה וחתמתי על
החוזה. החיוך שלי, תמורת היכולת ליצור כמו אלוהים. "תודה,
תודה, תודה", אמר לוציפר בזריזות, מנופף בידו בחוסר סבלנות.
"תחתום פה... ופה... ו...פה". כשהדיו נחת בפעם האחרונה על הדף,
השטן חטף אותו בזריזות וצחק. הוא הביט מעלה לעבר השמיים וחייך
חיוך גדול. החיוך שלי.