"אוף, שוב מטבח ערב? מוצ"חג? מבתל"מים אותי?" למי יש כוח בכלל,
ולא, אם שכחתם, יש לי משמרת על הבוקר, לא יהיה לי זמן לישון כי
גם התברכתי בשמירה. "יאללה, עזבי אותך, זה מה שיש ועם זה
מסתדרים, רצינו להיות כאן. תזכרי את הרגע הזה, תיכף יעבור עוד
שבוע ונגיע לקפה של עכו" .


==


סליחה, רגע, תזכיר לי איך אמרת שקוראים לך? אה לא, לא אמרת.
נכון. אתה רק פיקציה מונפצת, אחת מכתבות השוליים בדפי הענק של
עיתון הסופ"ש. אתה לא יכול להיות אמיתי, אתה ההוא שחולף לכולנו
בין אוזן לאוזן. רוח קלה שמעבירה צמרמורת רגעית. חולפת. אתה לא
נחקק בזיכרון, לא מטביע חותם בתודעה, לא צורב סימן מוחשי. אתה
רק ההוא שההיא סיקרה את המקרה שלו, אבל גם אותה אני לא מכירה,
גם היא רק שם המתנוסס שוב ושוב תחת כותרות מתחלפות.


=

"אעע... בוקר טוב.. יאללה , קומו בנות

מתחיל להיות מאוחר, צריך לרדת למחלקה ועוד לא שטפתי פנים בכלל.
מי המשוגע ששכח להדליק את השמש בחמש ועשרים? אם היה לי כוח
הייתי קובלת אותו, נשבעת"

במרווחים הארעיים עוד חושבים על ההופעה בחמישי, חושבים על
המתנה ליומולדת שלה, חושבים על המקלחת עוד (רק עוד כמה כמה)
כמה שעות, הפסקת צוהוריים גם נכללת בתיכנון.

"מה? היא מפברקת שוב כאבי גב? עוד פעם אנקה את השירותים
במקומה? תעשו לי בלת"מ חופשי חודשי וזהו, זה יחסוך קצת כאב ראש
לפחות" -"כן נו, את מכירה אותה, חפ"שנית. אחר כך מתפלאת
שהשולחן סביבה בחדר האוכל תמיד פנוי, שבהפסקות היא תמיד תשב
באותה פינה, עם אותה הבעה, עם אותה התמיהה"

==

לברוח מהבית? כן, שמעתי על כאלה. אני וקו העוני לא ביחסים
הדוקים, אבל שמעתי עליו מספיק. קשה לפספס אחד כמוהו. ולישון
ברחוב? פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי לעשות את זה. נראה מגניב, אקט
של גדולים, להיעלם מהבית ללילה. משהו שבדיעבד אנשים מכנים
'מרד' או 'מחאה', תיאורים של פסיכולוגיה. לא לאכול יומיים,
קורה לכל אחד בשלב זה או אחר. הייתי חולה בכיתה ו' ולא אכלתי
שבוע, אפשר להגיד, אם לא נכנסות לטבלאה כל הארוחות שעלו בחזרה
כעבור כמה דקות ונשטפו לאסלה. איומים במכות ראיתי. שמעתי.
תתפלאו, גם בשכונה נידחת של מפונקים ששותים את המילקשייק בננה
על בסיס חלב, עם קש ועץ נייר, בבית קפה תל אביבי, גם שם יש
תקריות מלוכלכות. גם אני הבערתי מדורה באמצע הלילה. ל"ג בעומר
בא פעם בשנה. אה, כדי להתחמם? כדי להפסיק את הרעד מפלס העצמות?
שהרגל תשכב בשקט? טוב, זה עוד לא קרה לי. מודה.

"אז תגיד, לאן אתה מתכנן להגיע? אולי תעשה הסבה לאוטובוס, אף
אחד במדינה הזאת כבר לא סומך על הצל של עצמו, לך תתפוס טרמפ".

=

"החבר של סיוון..." "לא שמעת? הם נפרדו" "להה.... יא אללה,
איזה כיף שהוא פנוי"

הקצינים אצלינו זה משהו משהו. ליקטו אותם בפינצטה ועל הדרך עשו
להם טיפול קוסמטי מקיף על פס ייצור מטורף, אחרת אין דרך להסביר
את השלמות שמאחורי הארון על הכתף.

"אז תקשיבי.. ראיתי שהוא הסתכל עליך אתמול בכניסה לביניין,
אולי עוד ייצא ביניכם משהו" "נראה לך? איזה סיכויי יש לי איתו?
כאילו נפל מהמיתולוגיה היוונית זה, גוף של אל"

תופעה לא ברורה. צריך לשלוח אותם לאורנה דץ, אחד אחד. תמונת
'לפני' ותמונת 'אחרי' בה"ד אחד. מחזירים אותם לבסיס עם דרגה
ועם מגנט מיוחד שמושך עיניים.


==

וואלה, היא שוב צדקה. הנה הגיע הרגע הזה, אנחנו תיכף בקפה של
עכו. איזה סרט, כל פעם מחדש היא גורמת לזמן להתעופף מבין
האצבעות . כבר הביתה?

"מה לא נותנים לצאת? תגידי למפקד התורן הזה, שיפתח לי את הש"ג,
הנה - המונית כבר כאן"

15 שקלים חדשים, העיקר לא להתעכב ולו דקה בדרך הביתה. שרק יגיע
האוטובוס ואני מסודרת. כמה שעות, נתראה בקרוב צפת.

"לת"א? טרמפ? תקשיב אחי.. לא כדאי לך, היום, אנשים מפחדים מהצל
של עצמם. מי ייקח אותך בטרמפ?"

מבחן על אמת.

מה, אתה לא פיקציה?

"מה אכלת כל השבוע? ... אוי.. מסכן.. בחוץ? ישנת ברחוב? ...
כן, אני מבינה.."

לא, אני לא מבינה. זה אמיתי? רגע, נו. תעצרו שניה. יגאל, איפה
יגאל עם הסיגר? יאללה תעשה קאט, הבנו. באמת היה האחד באפריל
לפני שבוע. קטעים איתך.

"הכוויה מהמדורה? היה קר בלילה?"

איך הזעתי את עצמי למוות הלילה, ההסקה אצלינו עובדת שעות
נוספות.

"שמע, אתה לא עוצר שום טרמפ. בסדר, לא רוצה לא צריך, אני מניחה
את הכסף כאן. 846, ישיר לת"א. תחליט אתה אם לעלות או לא"

איזה ארוחת חג מחכה בבית, ואי ואי ואי. התיאבון כבר עצבני,
דופק בדלת . אהה, לא מתאים לדבר על זה עכשיו כנראה. גם לא על
הטיול שלך לים המלח. גם לא כדאי להזכיר את האוכל הכשר, לכל
העדות שהחליטו להחרים קיטניות, שנגעלנו ממנו בבסיס, כי
כשמקלפים את הפינוק ומפריחים את הבועה, היה כלכך הרבה מה
לאוכל. היה המון מה לנקות, כדי שיהיה איפה לישון בלי להתלונן
על ריח מחניק. היה הרבה מה לשטוף כדי שבהפסקה הבאה יהיה איפה
לשבת. הייתה המון עבודה כדי שכל מי שדרומית לקו הרוחב שלנו
יישן בשקט בלילה. היה הרבה כדי להביא קצת, קצת קטן, כלכך קטן.
רוב הזמן בכלל לא תשים לב אליו, הוא מתכסה בענן לבן גדול. מובן
מאליו קוראים לו במצב 'דיעבד' הזה, שתמיד קל לקלוט  רק אחרי
שנוחת עליך איזה סיפור מונפץ מהעיתון, ככה, ישר בפנים, על
הבוקר כשאתה יוצא הביתה. סה"כ חיכית לאוטובוס לעכו.