הוא שכב על המיטה ולא הצליח להרדם. הכל סביב היה חשוך ושקט.
אור המנורה שדלקה ברחוב היה האור היחיד שהאיר את החדר.
הוא הרגיש את תחושת המחנק, אותה תחושה שרדפה אותו כבר כמה
שנים. הוא התקדם לעבר החלון הקטן כדי לנשום קצת אוויר כשלפתע
הבחין בצל.
היא עמדה שם לבדה, פניה החיוורות בלטו כל כך בחשיכה, וטיפה של
מים זלגה על פניה. זה לא היה לילה מעונן ובטח לא גשום, הדימעה
זלגה ישר מתוך עיניה הקרות.
לבו, שנרקב כבר יחד עם גופו, חזר לפתע לפעום שוב, בחוזקה,
משחרר גל של שנאה שזרמה עם הדם לכל איבר בגופו.
כמה שרצתה אותו לפני שנים, אבל ליבו היה שייך לאישה אחרת,
והקינאה הרגה אותה, את אהובתו, והרקיבה בתא החשוך גם אותו...

הם היו החברים הכי טובים, במיוחד שניהם. עשו הכל ביחד, יצאו,
צחקו על החיים, בכו, עישנו, רקדו, ישנו, העיקר להיות תמיד אחת
עם השני. אבל הבילוי המועדף עליהם היה לנסוע לטיולים. היו
זורקים את הכל ומאבדים את הראש בטבע. תמיד חוזרים מלוכלכים
ומלאים בבוץ, והיא הכריחה את כולם להשאיר את הנעליים המטונפות
בפתח הבית, כי בביתם הכל היה חייב להיות מצוחצח.
כל כך אהב אותה, את צחוקה, את יופיה, את האצילות שלה, והיא
מהצד יותר ויותר לא יכלה לשאת בכאב שגרמה הדחייה שלו.
זה היה סוף שבוע מקסים, כשהציעו לה להצטרף אליהם לטיול בגליל.
אבל לראשונה היא סירבה, אמרה שיש לה תוכניות אחרות, ואכן היא
תכננה הכל בצורה מושלמת.
הם חזרו בלילה, אחרי סוף שבוע קסום, וגם הפעם השאירו את נעליהם
בפתח הבית. מושלם! הוא היה במקלחת ואהובתו נחה על הספה בשעה
שהיא הגיעה לפתח דירתם. היא נעלה את הנעליים שהיו גדולות ממנה
בשלוש מידות ופתחה את הדלת. היא קמה מהספה מופתעת, וכשראתה
אותה חייכה חיוך מושלם. כל כך שנאה אותה, את חיוכה, את צחוקה,
את יופיה, בום! היא ירתה בה ירייה אחת, ירייה מדוייקת ישר לתוך
הלב. חיוכה המושלם נעלם והיא נחטה על הספה.
זהו, אם לא היא אז אף אחת!
המפתחות היו מונחים על השולחן. היא נעלה אחריה את הדלת וברחה.
הוא ראה אותה שרועה על הספה, גופה לבן ומכוסה דם. הוא לא הספיק
אפילו לבכות עליה כשהשוטרים דפקו בחוזקה על הדלת. היא דאגה
כמובן להתקשר שניות אחרי למשטרה.
זה היה הרצח המושלם! אין בה כל חשד, אין עדים, יש ראיות -
וכולן היו מכוונות אליו: שעת הלילה המאוחרת, עקבות הנעליים שלו
בכל הבית והדלת הנעולה שהשוטרים נאלצו לפרוץ. הוא לא האמין איך
הם מסוגלים אפילו לחשוב שהיה מסוגל לפגוע בשערה מראשה, אבל
הדמעות והכאב לא היו ראייה מבוססת מספיק בשביל השופטים.

התא היה ריק. רק הוא, החושך והחלון. הוא כבר התרגל לבדידות
הזו, היו פעמים שאפילו אהב אותה. מה היא עושה כאן? איך היא
מסוגלת להראות את פרצופה? תמיד ידע שזו היא, שנים חיכה לרגע
שבו יוכל להסתכל בעיניה, ועכשיו כשעיניהם נפגשו היה בטוח בכך.
היא הייתה מופתעת, מבוהלת, מפוחדת. הזעם השתלט על כל גופו, גם
ככה נידון לבלות את שארית חייו בכלא. בום! הוא ירה ירייה אחת,
ירייה מדוייקת ישר לתוך הלב. בשביל להיות בטוח שיש לה אחד
כזה.
זהו... אם לא היא אז אף אחת!