הוא:

כן כן, אני לא אשכח את היום שבו נפגשנו, ריקי, אם כבר מדברים
על מקרים מביכים.
זוכרת? אי שם על הצוק בטיול המאורגן לגמלאים?
הסתכלתי עלייך והופ! אמרתי שאותך אני רוצה!
אבל שוד ושבר מסתבר לי שאת תפוסה על ידי שמוליק המוזנח.
הייתי קצת מאוכזב, אבל בקטנה בובה, ישנם הרבה דגי חרב בים
השחור :}
ואז, בשיא עצבותי ואכזבתי קרה אותו מקרה ששינה את חיי!
החלקת לך מהצוק כששתי רגלייך באוויר ויד אחת נאחזת באחד הסלעים
הבולטים בהר. שמוליק, אשר בזמנו התלבט קשות בהעדפותיו המיניות,
נופף בשתי ידיו ורץ במעגלים כשפיו לא מפסיק להנפיק צווחות
ומלמולים לא ברורים!
כולם נלחצו ועצמו עיניים בכדי לפספס את הטראומה שבלראות נערה
תמימה נופלת מצוק בגובה של מאות מטרים!
אבל אני? לאאא מותק. אני הייתי קר כארטיק ביום אביב של שמש אין
שום עננים אני וכל החברה אל הים יוצאים... אהם כן.
אצתי רצתי לעברך, מנער מעליי קשישים היסטריים על סף קריסת
מערכות טוטאלית.
הגעתי אלייך, אחזתי בידך והתחלתי למשוך אותך מהברוך שאליו
נקלעת, ילדה תמימה וחמודה שלי! בכל כוחי משכתי, אוחז בשתי
ידיים חסונות את שתי ידייך הקטנות. צרחות מכל עבר, דם והרוגים
שרועים על הקרקע! ואני? אני לא! לא מוכן לתת לך למות כל כך
מהר! (גם כי אני חייל ופאדיחה אם הייתי עומד שם בלי לעשות
כלום... עדיין, פוזה וכאלה.)
הצלחתי! שתי רגלייך המותשות הצליחו להתגבר על פיתולי הסלעים
ולהזדקף בבטחה על הקרקע היציבה!
חיבקת אותי חזק כשברקע נשמעו מחיאות כפיים סוערות!
לחשת לי באוזן 'אוי נסיך שלי אני חייבת לך את חיי, גיבור!'
אמרתי לך בשרמנטיות טיפוסית 'זה בסדר בובל'ה, אני מסתפק בסיפוק
שבלהציל חיי אדם נוספים!'
כן, ריקי, אני לא אשכח את זה. היינו חבוקים שם ממש כמו בסרטים.
קרעים נפערו בבגדייך, דם נזל בין חתכים (אם יש לך איידס אני
מזיין אותך, ריקי!) אבל לנו לא אכפת.

חיכית שבוע וחצי לשמוליק שיצא מבית החולים, אחרי ששהה שם מחשש
להלם ולזעזוע מוח כתוצאה מנפילה על אחד הקשישים כשניסה לנוס
מהמקום, כדי שתוכלי להיפרד ממנו ולהיות אתי.

ומאז אנחנו ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי מותק.
אולי באמת בהמשך אספר על איך הצלתי אותך שנייה לפני שהטנדר דרס
אותך באכזריות, ואיך אהבתנו התעצמה לה באותו יום שבו אחזתי בך
ברגע שבו החלקת על שמן מרוח ברחוב ומנעתי את הפאדיחה של חייך
לעיני עוברי אורח.
ויש עוד אבל... משתדל להיות צנוע, אחרי הכול, אלו זיכרונות
אישיים שלי ושלך בלבד בובה:]

באהבה,
מני סילבר.

היא:

לאחר לחץ חברתי מאסיבי מצדו של מני, אני נכנעת ומתיישבת על
המחשב כדי לכתוב ולספר לכם איך הכרנו ומה עבר עליי באותו יום
מושלם אי שם על הצוק.

אחחח...

זה היה יום אביבי וחביב אחר הצהריים.
הייתי שם עם בן זוגי דאז שמוליק, או 'המוזנח', ככה הקרובים
אליו היו נוהגים לקרוא לו, לא יודעת למה בדיוק, שיהיה. הוא
החליט באותו היום להפתיע אותי ולקח אותי לטיול מאורגן של
תרמילאים (ככה הוא טוען, אני עד היום לא מבינה מה עשו שם כל
הזקנים האלה).
כן, מני, אני זוכרת שמבטינו ממש התנגשו זה בזה כמו שתי רכבות
בתאונה חזיתית. לא אשכח איך אמרתי לעצמי הופ! הנה הבן אדם הכי
מכוער בארץ! צחקקתי לעצמי, בידור עצמי קורה לי לעתים תכופות.
בכל מקרה, נראית לי טיפה עצוב, לא התעמקתי בזה יותר מדי
והמשכתי בדרכי.
הכל התחיל כשנעמדתי על קצה הצוק ופרשתי ידיים לצדדים כמו ההיא,
נו... זאת מטיטאניק.
ואז, לא אשכח את הרגע שבו נגעת בי לראשונה. לא בכוונה, וזה די
כאב כי זה היה עם המרפק שלך, מה שגרם לי לאבד את שיווי המשקל
שלי ולהחליק מהצוק כשיד אחת מחזיקה אותי בין החיים למוות, אבל
עדיין, הנגיעה הראשונה שלך מאמי!
זה היה נורא! לא אשכח את הצעקות של כולם. שמוליק רץ קיפץ ובעט
באבנים בהיסטריה, הוא מלמל משהו לא ברור, לא יודעת. בכל מקרה,
אני זוכרת שלפני שהוא נמלט מהמקום הוא זרק את התיק הוורוד
האהוב עליו, זה עם התמונות המודפסות של רן דנקר ומייקל לואיס
עליו, מעבר לצוק. מה שגרם לי להבין שהמצב באמת נורא מכול!
ואז מני, אתה באת והושטת את שתי ידיך! הן רעדו והזיעו ולא היו
הכי שריריות וחזקות כמו שציפיתי, אבל זה הספיק כדי להרים אותי
כמה סנטימטרים. שני החברים שלך באו מאחור ומשכו אותך במותניים
כי כבר התחלת להיגרר אתי למטה! אחרי כמה דקות ארוכות של צרחות
מצדך וצחוק שלי (אני תמיד מעלה במוחי בדיחות כשאני במצבים טיפה
לא נעימים) הצלחתם להעלות אותי ולהציל את חיי!
נראית מותש לגמרי, טפטפת זיעה קרה על הבגדים, ירד לך מלא מלא
דם ומה זה ריחמתי עליך מסכן שלי! כשסיימתי לצחוק על הבדיחה
ממקודם, לקחתי פיסת בד מאחד הזקנים שפרפרו שם על החול וליפפתי
לך סביב החתכים.
חייכת אליי, טיפה בוכה, הרבה היסטרי. הרגשתי לא נעים, אחרי הכל
בלעדיך הייתי נחשבת לעוד אחת בסטטיסטיקה של אלה שהחליקו מצוק
כי נדחפו בטעות אל מותם, אז חיבקתי אותך בעדינות כדי שלא יכאב
לך. ברקע שמעתי את צרחות הקשישים שזעקו לאמבולנס ונתנו לאלה
שהתעלפו סטירות חזקות כדי שלא ימותו או משהו כזה. מישהי גם
צעקה 'יש לבעלי התקף לב! יש לבעלי התקף לב!' מה שהצחיק אותי
מעט כי נזכרתי בבדיחה ישנה שקשורה לזה...
היית כל כך חמוד כשחיבקתי אותך! לחשתי לך באוזן 'אוי, אתה צריך
ללכת לפני שיחשיך ויכאב לך מהקור!'
ואתה מצדך מלמלת משהו לא מובן על בובות. ההתנשפות הכבדה שלך לא
ממש עזרה לך לדבר ברור.
כשרציתי להרפות ממך, לא נתת לי וחיבקת אותי ממש חזק עד שכבר
כאב לך בחתכים החשופים אז שחררת.

שמוליק יצא לאחר שבוע וחצי מבית החולים אחרי שנתת לו מכה בפנים
בטעות כשנלחצת ורצת לעברי.
הוא פשוט נפרד ממני כי הוא כל כך כעס על שלא הבאתי את התיק שלו
והשארתי אותו זרוק על הצוק. ולי מצדי נמאס מכל הסטיות המוזרות
שלו אז השלמתי די מהר עם הפרידה. לא לפני שהלכתי אליו הביתה
ולקחתי ממנו את כל התחתונים והחזיות שלי שהוא כל כך אהב ללבוש,
מוזר.
אחרי שבוע נפגשנו אני ואתה. רצית להיות אתי בקשר ואני, כי לא
היה לי נעים, אחרי הכול - הצלת את חיי, הסכמתי.
מאז אנחנו חיים באושר עד עצם היום הזה מאמי שלי!

בא לי גם לספר על איך שכמעט דרסת אותי עם הטנדר של אבא שלך
ואיך במזל שמוליק עבר שם במקרה והספיק לדחוף אותי שנייה לפני!
:]
ועל זה שהחלקת על שמן שנשפך על המדרכה. חח... תפסתי אותך, מה
שגרם גם לי להחליק ואז שמוליק, שהיה במקרה מאחורינו, אחז בי
ומנע ממני ליפול.
ויש עוד מלא מלא סיפורים ודברים שבזכותם אהבתי אליך התעצמה עוד
ועוד. אבל אולי אספר עליהם בעתיד מתישהו.
עד אז, אוהבת אותך המון חיים שלי!

באהבה,
ריקי