"זה די נורא שאנו כה צעירות וככה שוכחות הכל" אמרה האחת לשניה
באמצע עוד סיפור בו נאלצו שתיהן להיזכר במה מדובר בדיוק.

מזגתי לעצמי עוד כוסית וויסקי מהבר, ג`ו לא ישים לב בכל מקרה.
אני לא בטוחה שבאמת קוראים לו ג`ו, אבל זה נשמע מתאים לתסרוקת
ולכל גישת ה"אני אדיש וכך משיג מספרי טלפון של בחורות" שלו.
ידעתי שזה בגלל שאני מרגילה את עצמי בשכחה, עד שהמוח שלי הפסיק
להיות סלקטיבי בנוגע למה כן ומה לא אז הכל.
נגן הג`ז בצד ניגן שיר עצוב שידעתי שתאהב, אבל אני שלא כמו
בסדרות הטלוויזיה שלי, לא התעכבתי על כך, לא על זה או על כך
שיש מישהו ממול שנועל נעליים כמו שלך (כאלה עם עקב נמוך
ושרוכים דקים) ראיה סלקטיבית זה סוג של עסקת חבילה, 1+1 כשזה
מגיע לשמיעה, אבל בינתיים לפחות עניתי לה שכדאי לכתוב על זה
סיפור, משהו הרי צריך להנציח את עצמו לא?
שנינו ישבנו בלילה רגיל כזה, מה שהייתי מכנה "נרגיל" לאור פינת
הנרגילות בפאתי הפאב.
"ושוב פעם הלכה לה משכורת על משקאות לא מזוהים שמזגו ברמנים
חתיכים מדי שזה גורם לך לחשוד" אמרה היא.
"אם היינו בסינדרלה או בסיפור לפחות משהו היה קורה בערך..
עכשיו" אמרתי בשעה שהצטרף עוד פרצוף עצוב לבר.
"זה רק אני או שאנחנו בלופ?" היא שאלה אגב לגימה מכוס שהיתה
ריקה.
שום דבר לא נעצר ושום דבר גדול לא קרה. וזה לא שלא גרמנו
לדברים לקרות או היו לנו דברים נפלאים בחיים. פשוט הם נמחקו
בשיטתיות.
זכרתי שהיתה תקופה לפני הכל במעומעם. לפני שהייתי צריכה לשכוח
אותך או את הנוכחות שלך, את הדרך המיוחדת בה אתה שוטף כלים או
בה אתה מסתכל כשאתה מקשיב, או איך שאתה גורם לי לצחוק כשהכל
רע.
החלטתי הרי ממזמן ששום סיפור לא יוכל לגמור אותך.

אני יודעת שבסרטים תמיד מישהו מציל את הגיבור מעצמו. זה תמיד
כך. ולכן גם תהיתי אם להיענות לחיזורים הדי עלובים של הבחור
שישב לידי. יהיה הרי קל כך לשכוח בין הסדינים. אבל המחשבה על
איך כשהכל יגמר אצטרך להשקיע אנרגיה בלשכוח את השכחה עשתה לי
כאב ראש.
במוח שלי זה כאילו שכחתי למשוך את האמברקס למעלה, וכשהוא
מתגלגל אחורה ושובר את השער של החניה כמו שתמיד פחדתי. ואני
צופה בזה בהילוך איטי. אני באוטו אבל לא יכולה לעשות כלום, אף
אחד לא יציל שום דבר בשניה האחרונה באמת.

נגן הג`ז החליף למשהו קצת שמח, כנראה הבחין באווירת הנכאים
השוררת בפאב. מה שכמובן הפך את כל המצב להרבה יותר סוריאליסטי.
לפעמים צריך לזרום עם הכאב ולשחרר לא? תראו מי מדברת.

"אני כבר לא מנסה ליסוע למרחקים ארוכים. רק קצרים" אמרתי לפתע.
למרות שידעתי שכל המטרה של השיחה הזו היא להתעלם מהנושא
המרכזי. אבל להפתעתי היא שיתפה פעולה.
"באמת? אני מקנאה בך. למדתי בפסיכולוגיה בשנה א` שזה הצעד
הראשון להחלמה. להפסיק לדמיין שיהיה טוב יותר..." המשיכה.
"ואז טוב יותר?" שאלתי במעין חצי צחוק חצי רצינות.
"משהו כזה" היא אמרה בחיוך עקום.
"זה מוזר שאלו הרגעים השפויים ביותר שלנו?" אמרתי בעודי חושבת
על התקפלות למיטה בניסיון לא לחשוב על דברים.
"ובכל זאת אני לא קופצת מהחלון בזמן הקרוב" אמרה במעין פיכחות
שיכורית שכזו.
"זה בכל מקרה כואב מדי לא? ואפשר לשבור רגל" אמרתי.

"למה אנחנו כל כך בני אדם?"
"כי להיות אנשים זה קשה מדי? ואולי כי קל יותר לחשוב שיהיו
זכרונות חדשים ושיום אחד נוכל להפסיק לשכוח"
נגן הג`ז חזר לאווירת הג`אז שלו. מהצד ראיתי את הנעליים האלה
שכמו שלך קמות ללכת. אבל לא שמתי לב. לא באמת.